פרשת מצורע עוסקת בנגעים הפוגעים באדם ובביתו. נגע הצרעת שהיה ברור לעין בתקופת המקרא, לא נראה לעין בימינו ולא נמצא אותו על העור או הבגדים או על קירות בתיהם של המצורעים. מאחר ואין הצרעת נראית לנו לעין, מתקשים מרביתנו בהבנתה ובמציאת משמעותה לחיינו. חז"ל ראו בפרשת נגעים בכלל ובפרשת המצורע בפרט, פרשה המתארת עונשים הבאים על האדם על מעשים חמורים.

לדעת חז"ל, הצרעת היא למעשה עונש הבא על האדם בעקבות הוצאת לשון הרע ופרשו הם כי את המילים "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא יד', ב') יש לקרוא: זאת תהיה תורת המוציא שם רע. נראה כי חז"ל ראו בהופעת הצרעת אצל המצורע, עונש באמצעות ביטוי חזותי ניכר לעין, אשר חושף באופן פומבי את אותם החטאים הנסתרים של האדם.

החוטא או החוטאת מספרים את לשון הרע בשקט ותוך הסתודדות עם אנשים והנה הצרעת חושפת את האדם כלפי חוץ ומגלה את חרפתו.

מעניינת ומעוררת סקרנות השאלה מהי בכלל המוטיבציה המביאה את האדם לחטוא בחטא לשון הרע? מהי התועלת שצומחת לו מדברים בגנותם של אחרים? והאם הצרעת שלא נראית לעין בימינו, באמת לא קיימת כבר?

בעוד שישנן התנהגויות אנושיות הקשורות לתאוות יצריות של האדם, מאין דחף יצרי, אותו ניתן אולי להבין לכאורה את המניע גם אם ממש לא לקבל את המעשה, את המניע והמוטיבציה ללשון הרע קשה יותר להבין.  

זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה, טען שהדחף המיני או דחף החיים, הוא המניע המרכזי בחיי האדם. תלמידתו מלאני קליין, הוסיפה לטענתו זו, מניע מרכזי נוסף להבנת התנהגות האדם.

קליין הוסיפה שבנוסף לדחף המיני, מונע האדם במידה רבה על ידי "צרות עין". קליין מסבירה שזהו סוג קשה של קינאה שבה האדם מתקשה לשאת את העובדה שלמישהו אחר יש משהו טוב ויקר שאין לו עצמו. אין הם מתחרים בהכרח על אותו הדבר, אולם קשה לאדם לשאת בכך שמישהו הקרוב אליו מצליח, והוא חש רגש עמוק של כאב.

האומר לשון הרע על הזולת מונע כנראה על ידי אותה "צרות עין". הוא מתקשה לשאת את הרגש המכאיב של קנאתו ומבטא אותו בדיבור על חסרונותיו של ידידו המצליח. מרים אחות משה ואהרון, זכתה לגדולה אולם לא יכלה לשאת את גדולתו של משה והיא מדברת על "האשה הכשית" שלקח משה (במדבר יב,א) ומיד אחר כך "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת" (במדבר יב, י).

הצרעת בעבר הייתה מעין תגובה גופנית לרגש קשה ובלתי נסבל המוסתר בתוכנו. רגש זה של "צרות העין" הוא אחד הרגשות היותר מודחקים שישנם בלב האדם. אותה צרות עין מסתתרת מאחורי נימוקים הגיוניים לכאורה וכשרים כביכול.  

בימינו, בשונה מבימי המקרא, הצרעת לא מקבלת ביטוי חיצוני ולא מופיעה כמחלת עור או כתמים בביגוד ובקירות הבית, יחד עם זאת אותה הצרעת שהינה צרות העין באה לביטוי בלשון הרע, כאשר האדם בוחר בלשון הרע, נפשו מזדהמת ומאבדת את ערכה, הצרעת מכתימה את הנפש ודווקא עצם העובדה שאין היא באה לידי ביטוי חיצוני הינה דווקא לרעת המצורע.

הגדל תמונה
נצור לשונת מרע

התבונה והשכל, האינטליגנציה השכלית והאינטליגנציה הרגשית באים לביטוי בדיבור, וברגע שאדם חוטא בדיבור של לשון הרע בחברה ובסביבה שבה הוא חי, חוטא ועושה זאת שוב ושוב ושוב ולא מבחין בכך כי לא מצליח לראות את הצרעת הנסתרת בנפשו, לעומת הצרעת שהייתה חשופה לעיני כל בתקופת המקרא, בסופו של תהליך, גם אם ייקח לכך זמן רב, ימצא את עצמו "מחוץ למחנה טמא טמא יקרא"- דיבוריו הרעים יביאו אותו אל מחוץ למחנה, מחוץ לחברה, מחוץ למעגל נקיי הנפש שנוקטים לשון טובה.

פרשת מצורע היא הזדמנות עבורנו לבחון בנבכי נפשנו ובלי תירוצים בינינו לבין עצמנו וכל מיני אישורים עצמיים, האם נפשנו נקיה מצרעת? האם מצפוננו נקי כי לא השתמשנו בו תקופה ארוכה או שהוא נקי מאחר ואנחנו שומרים על ניקיונו. כפי שאמרו חז"ל: לשון הרע פוגעת בשלושה: באומר, במקשיב לאומר ובזה שעליו נאמרים הדברים.

מידי יום ביומו וגם השבוע, אנחנו פוגשים בהמון לשון הרע. הרשתות החברתיות והווטסאפ הפכו לקרקע נוחה לכך, בראש ובראשונה מאחר ואין אנו נדרשים לחוות ולראות את פניו ועלבונו של זה עליו או אליו נכתבים הדברים. פרשת השבוע מזמנת לנו התבוננות ממוקדת ומזכירה לנו את הבחירה בוויתור על לשון הרע. בואו ונסור מרע, נעשה טוב ונבקש שלום.

הטור מוקדש לכל החוטאים בחטא לשון הרע. מאחלת לכם להירפא מהצרעת שבנפשכם.

מאוצרות היוטיוב: "מי האיש" בביצוע צמד רעים. הצמד שלעד יציין עבורי את אחר הצהריים של שישי.