רווק שמביט מבחוץ על שני אנשים שחובקים זוגיות, בטוח שהמילה "בדידות" לא תקפה עבורם, מהסיבה הפשוטה שאם קיימת זוגיות- סימן שהאדם שבתוף אותה זוגיות- לא לבד. אבל לא תמיד זה מה שקורה בשטח....

יש המון מקרים של בני זוג, שהתחילו באהבה גדולה, ואחרי תקופה מסוימת, הפכו להיות זרים גמורים. האינטימיות שהיתה בהתחלה אבדה, כבר אין תקשורת, אין תחושת בטחון. במקום תחושות אלו מגיעים רגשות כגון תסכול, אכזבה ופסימיות שנובעים מהיחסים המנוכרים המבוססים בעיקר על ריחוק ונתק רגשי ופיסי. כמובן שמצב כזה מוביל לתחושת דכדוך קשה ואף לדכאון במקרים מסוימים.

הרי האדם שבחרת שיהיה השותף שלך לחיים, הפך עם הזמן כמעט לאדם זר. נכון אתם גרים תחת אותה קורת גג, חולקים את אותו שם משפחה, מגדלים יחד ילדים, אבל מעבר לשותפות הכרחית, בעצם אין ביניכם כלום. מערכת היחסים שלכם היא טכנית בלבד, ואין ספק שמדובר במצב עצוב מאוד. במקום שבן הזוג יהיה החבר הכי טוב שלך, האוזן הקשבת שלך, הקיר התומך, הסלע היציבה, הוא בסך הכל דמות שממלאת תפקידים טכניים ולא רגשיים.

מה עולה בגורלם של אותם זוגות? ובכן, חלקם הגדול מחליטים להישאר יחד למרות תחושת הבדידות, כל אחד מסיבותיו הוא. ישנם זוגות שנשארים יחד בגלל הילדים, אחרים לא יכולים להרשות לעצמם להתגרש מבחינה כלכלית, ויש גם כאלה שפוחדים להיות לבד. במקרים רבים אותם אנשים פשוט סובלים בשקט או לא בשקט, אבל לא עושים שום צעד דרמטי- לא לכיוון גירושין ולא לכיוון שיקום היחסים.

פתאום ירד לה האסימון שהיא הקדישה את כל חייה לקריירה, שיכולה בשניה להתפורר. היא הגיעה לתובנה שהיא צריכה להשקיע גם בחיי המשפחה, וכמובן בזוגיות. אלא שכאשר היא ניסתה להחיות את הקשר, בעלה כבר לא היה מעוניין. המצב ביניהם אמנם היה לה עצוב, אך גם נוח במידה מסוימת- הוא התעסק בעניינים שלו ואף אחד לא הפריע לו

מה שחשוב לדעת הוא שהמצב אינו בלתי הפיך. עם הרבה עבודה ניתן לחזור למה שהיה פעם.

הדבר הראשון והחשוב ביותר לעשות הוא להסתכל לאמת בעיניים ולעשות עם עצמנו חשבון נפש. צריך לשאול שאלה לא פשוטה: מה אני נותן למערכת היחסים ומה אני מקבל ממנה? מה אני יכול לשנות בעצמי כדי לשפר את המצב?

אני מכירה מישהו שהיתה בזוגיות נפלאה, עד שאשתו קיבלה קידום משמעותי בעבודה ומאז הכל ביניהם הדרדר. היא נסעה תכופות לפגישות עסקים בחו"ל, היתה חוזרת הביתה בשעות המאוחרות של הלילה, ולאט לאט הם החלו להתרחק זה מזו. הוא פירגן לקריירה שלה ונתן לה מרחב פעולה וזמן לעיסוקיה, אך ציין בפניה שוב ושוב שהוא מרגיש בודד ושהוא מבקש ממנה להקדיש לו יותר זמן איכות.

בכל פעם התשובה שלה היתה זהה: "רק תן לי לסיים את הפרויקט הזה, ואני איתך. מבטיחה". וכמו שאתם וודאי מנחשים, כל פעם היה פרויקט אחר. כשהוא הבין שאשתו מכורה לעבודה, הוא החליט למצוא לעצמו את הנישה שלו. הוא פיתח תחביבים, והתחיל לעסוק בכל מיני דברים שעניינו אותו. לאט לאט כל אחד נכנס לבועה שלו, לעולם משל עצמו. הם בקושי היו מתראים, בקושי היו מדברים, והפכו להיות כמו שותפים לדירה, כך במשך מספר שנים עד שהוא פוטר מהעבודה ושם חלה תפנית.

מה שחשוב לדעת הוא שהמצב אינו בלתי הפיך. עם הרבה עבודה ניתן לחזור למה שהיה פעם. הדבר הראשון והחשוב ביותר לעשות הוא להסתכל לאמת בעיניים ולעשות עם עצמנו חשבון נפש. צריך לשאול שאלה לא פשוטה: מה אני נותן למערכת היחסים ומה אני מקבל ממנה? מה אני יכול לשנות בעצמי כדי לשפר את המצב?

פתאום ירד לה האסימון שהיא הקדישה את כל חייה לקריירה, שיכולה בשניה להתפורר. היא הגיעה לתובנה שהיא צריכה להשקיע גם בחיי המשפחה, וכמובן בזוגיות. אלא שכאשר היא ניסתה להחיות את הקשר, בעלה כבר לא היה מעוניין. המצב ביניהם אמנם היה לה עצוב, אך גם נוח במידה מסוימת- הוא התעסק בעניינים שלו ואף אחד לא הפריע לו. אבל היא לא וויתרה והתעקשה שהם ילכו יחד לטיפול זוגי, ובמקרה שלהם זה עשה פלאים.

אם הגעתם למצב כזה, הרימו את הכפפה, אל תשחקו משחקי אגו, ושימו את הזוגיות שלכם במקום הראשון.