מרחק בין בני הזוג ללא ספק יכול לקרב פעמים רבות, מהסיבה הפשוטה שבני הזוג מתחילים להתגעגע אחד לשניה, הם גם מתחילים להעריך יותר את הצד השני ולהבין שאין דבר כזה "מובן מאליו", לכן קיים המשפט "רחוק מתוק". זו הסיבה שבגללה זוגות שמבלים את רוב שעות היום שלהם יחד נוטים לריב הרבה יותר לעומת זוגות שמתראים פחות שעות במהלך היממה. הם אמנם נמצאים יחד פחות זמן, אבל נוטים לנצל את הרגעים המשותפים באופן איכותי יותר.

באופן כללי אני מאמינה גדולה במתן ספייס בתוך הזוגיות- שלכל אחד יהיה גם את העולם שלו מעבר לעולם המשותף, שהוא יוכל לבלות עם חבריו, שהיא תוכל להנות מערבי בנות, אבל השאלה היא לגבי נסיעות לחו"ל. האם מדובר בעניין מבורך שיכול לתרום לזוגיות או שמא קיים כאן סיכון למערכת היחסים? או במילים אחרות: האם הן יכולות לתרום לקשר הזוגי או שהן מהוות קרקע פוריה לבגידות?

נניח לרגע שאחד מבני הזוג מחליט שהוא רוצה לנסוע לתאילנד עם חברים, רק גברים, בלי בנות זוג. האם כדאי לבת הזוג שלו לפרגן לו בנסיעה שהוא רוצה או שעדיף לה להטיל וטו? האם ברכתה לאותה נסיעה לחו"ל תתרום ליחסים הזוגיים שלהם או שהיא עלולה להוביל לבגידה? ברור שאין כאן תשובה חד-משמעית ושכל מקרה הוא לגופו.

שמעתי לא פעם ולא פעמיים על אנשים שמבחינתם בגידה בחו"ל לא נחשבת ממש לבגידה. מבחינת תפיסת העולם של אותם אנשים אין כאן באמת בגידה. למה?  קודם כל כי קשה מאוד לחשוף את אותה בגידה (בן או בת הזוג לעולם לא יידעו, כך שמעשה הבגידה כביכול לא יכול לפגוע בהם), שנית כי אין למעשה הבגידה עתיד והוא לא יכול להתפתח לרומן, ושלישית כי בחו"ל הגבולות פרוצים

יחד עם זאת אני טוענת שמי שבאמת רוצה לבגוד, יכול לבגוד בכל מקום ובכל זמן, והוא לא חייב לטוס אלפי קילומטרים כדי לעשות זאת. לא חסרים סיפורים על אנשים שניהלו רומנים ממש מתחת לאפם של בני זוגם- הגבר עם הפקידה שלו, האישה עם השכן וכד'. ובכל זאת, האם כדאי לאפשר לבן/בת הזוג לנסוע לחו"ל בלב שלם ללא חשש שתהיה שם בגידה?

מחקר חדש שפורסם בז'ורנל פסיכולוגיה אישיותית וחברתית גילה כי, נסיעות לחו"ל יוצרות גמישות מוסרית, כלומר ערכי המוסר מתגמשים במהלך השהייה במדינה זרה. הסיבה לכך היא מאוד רציונלית, הרי נסיעות בינלאומיות יוצרות מפגש עם אנשים חדשים, יש באוויר תחושות מרגשות ומגוונות כדוגמת מפגש עם הלא נודע, משהו חדש, התנתקות משגרת היום-יום, חשיפה לתרבויות חדשות, נורמות חברתיות חדשות וכד'. אותן תחושות עלולות במקרים רבים להשפיע גם על מערכת המוסר של אותו אדם: מה מותר ומה אסור? מה מוסרי ומה לא?

כל הגבולות מיטשטשים ופתאום עולים כל מיני סימני שאלה. לדוגמה שמעתי לא פעם ולא פעמיים על אנשים שמבחינתם בגידה בחו"ל לא נחשבת ממש לבגידה. מבחינת תפיסת העולם של אותם אנשים אין כאן באמת בגידה. למה?  קודם כל כי קשה מאוד לחשוף את אותה בגידה (בן או בת הזוג לעולם לא יידעו, כך שמעשה הבגידה כביכול לא יכול לפגוע בהם), שנית כי אין למעשה הבגידה עתיד והוא לא יכול להתפתח לרומן, ושלישית כי בחו"ל הגבולות פרוצים. מיותר לציין שאני לא מסכימה בכלל עם קו המחשבה הזה.

מבחינתי חשוב וצריך לתת ספייס לבן/בת הזוג, גם אם מדובר בנסיעה לחו"ל. רק מומלץ לקחת בחשבון כמה דברים לפני כן: והראשון שבהם הוא מיהם הפרטנרים לנסיעה המשותפת. אם מדובר באנשים לא בדיוק חיוביים, שעלולים להוות השפעה רעה, כדי לחשוב פעמיים...

דבר נוסף שחשוב לתת עליו את הדעת הוא מצב היחסים ביניכם. אנשים רבים טועים לחשוב שהטיימינג הנכון לבלות לנסוע לחו"ל לבד הוא כשהיחסים לא טובים, ואז כל אחד מהצדדים מתאוורר קצת, אבל דווקא בזמנים האלה- נסיעה לחו"ל היא מסוכנת ביותר.

בקיצור, תנו אמון אבל הישארו עם עיניים פקוחות.

מחקר חדש שפורסם בז'ורנל פסיכולוגיה אישיותית וחברתית גילה כי, נסיעות לחו"ל יוצרות גמישות מוסרית, כלומר ערכי המוסר מתגמשים במהלך השהייה במדינה זרה. הסיבה לכך היא מאוד רציונלית, הרי נסיעות בינלאומיות יוצרות מפגש עם אנשים חדשים, יש באוויר תחושות מרגשות ומגוונות כדוגמת מפגש עם הלא נודע, משהו חדש, התנתקות משגרת היום-יום