כשאנחנו מרגישים פגועים מבן/בת הזוג, לא תמיד קל לנו לוותר. אם בן הזוג פגע בנו באופן קשה, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לאו דווקא לסלוח, לעיתים קרובות התחושות הפוכות לגמרי. אנחנו מחפשים את הדרך לפגוע בו בחזרה או לגרום לו לשלם על מה שהוא עשה. כמובן שזו איננה הדרך הנכונה, החכמה הגדולה היא לעשות סוויץ' במוח ולהיאבק באותם רגשות שליליים, ולא רק לטובת הזוגיות אלא גם לטובתנו האישית.

תחשבו על זה - בשביל לסלוח דרושות המון תעצומות נפש, אבל כאשר אנחנו שומרים טינה זה אוכל זמהם. ברגע שנצליח להתגבר על אותם רגשות שליליים ולסלוח מכל הלב זה קודם כל ינקה אותנו, ברגע נהפוך לרגועים יותר, שלווים יותר, שלמים יותר.

אז איך עושים את זה? החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להחליף משקפיים, לאמץ נקודות מבט נוספת על האירועים. עלינו להפסיק להסתכל על מה שקורה בבית רק דרך העיניים שלנו, אלא גם דרך העיניים של בן/בת הזוג.

הרי כלפי עצמנו אנחנו יודעים להיות הסלחניים הגדולים בעולם. גם כשבכל זאת אנחנו אלה שטועים, אנו מצפים מהצד השני לסלוח לנו בקלות ובמהירות בלי יותר מדי "בלבולי מוח" - "אנחנו רק בני אדם, אף אחד לא מושלם". אבל כאשר טועים כלפינו, הסלחנות שלנו נעלמת ואנחנו משתנים פלאים.

בהצגה הגדולה שיצרנו אנחנו השחקנים הראשיים בתפקיד הקורבן, קשה לנו להשתחרר מהשאלות ה"קשות": "איך הוא עשה לי את זה? איך הוא פגע בי ככה?", והאמת היא שלא תמיד אנחנו רוצים להשתחרר מהן.

גם כאשר אנחנו מצליחים לסלוח, אסור לנו להציג את זה כ"טובה" שאנחנו עושים לצד השני, אין צורך להוציא לו את המיץ בדרך, ולהפוך את זה למשהו הרואי - "למזלך אני כל כך טובה ולכן אני מחליטה לסלוח לך". זו איננה סליחה אמיתית. מותר להיפגע, אבל אין צורך לגרור את הרגשות השליליים האלה יותר מדי זמן. זה פוגע קודם כל בך, בו ובביחד המופלא שלכם

קחו למשל מקרה של זוג שהבעל שכח את יום הנישואין שלהם. לא כי לא איכפת לו או כי הוא לא אוהב אותה, הוא פשוט שכח כי היה טרוד באותה תקופה בהמון טרדות. אין ספק שמדובר בטעות רצינית, בכל זאת לא מדובר בלשכוח להביא חלב בדרך חזרה מהעבודה. אין ספק שזה פוגע מאוד, אבל גם זה קורה לפעמים. אשתו לקחה את זה מאוד קשה, היא לא הצליחה להשתחרר מתחושת האכזבה מבעלה, מבחינתה זה יצר קרע עמוק ביחסים.

מאז, במשך כל אותה שנה, היא הפכה לאשה מרירה, בכל הזדמנות הרגישה מושפלת, וטיפחה ריחוק וסלידה. לא משנה כמה פעמים הוא התנצל והביע את אהבתו אליה, היא לא נרגעה עד שיום הנישואים הבא שלהם הגיע והוא עשה לה הפתעה שלא תבייש את המפיקים הגדולים במדינה. רק אז היא חזרה לעצמה.

האם לא חבל על השנה המבוזבזת הזאת?!

הטעות היא אולי טעות גדולה, אך אם מנסים לדון את הבעל לכף זכות, לראות אותו בעין טובה ולאפיין אותו על פי ההתנהלות היומיומית שלו ולא לפי מעידה חד-פעמית, הכל היה נראה אחרת...

גם כאשר אנחנו מצליחים לסלוח, אסור לנו להציג את זה כ"טובה" שאנחנו עושים לצד השני, אין צורך להוציא לו את המיץ בדרך, ולהפוך את זה למשהו הרואי - "למזלך אני כל כך טובה ולכן אני מחליטה לסלוח לך". זו איננה סליחה אמיתית. מותר להיפגע, אבל אין צורך לגרור את הרגשות השליליים האלה יותר מדי זמן. זה פוגע קודם כל בך, בו ובביחד המופלא שלכם. עונשים נשארים מחוץ לתחום.

הכירו בעובדה האנושית שכולנו טועים לפעמים, למדו לסלוח מהלב, ותראו איך הזוגיות שלכם תפרח. מעידות יהפכו להזדמנויות לחשוף מימדי עומק נוספים בזוגיות שלכם, משברים יבשרו על קומת קרבה חדשה בבניין האהבה והחיים יזרמו בטוב ובנעימים.

אז למה לא?!