כולנו רוצים להקנות לילדינו מיומנויות חברתיות שישרתו אותם לאורך השנים. נרצה לשמש עבורם מודל חיקוי לחמלה עצמית (ולא של הלקאה וביקורת עצמית), כיון שהם לומדים איך להתנהל בחיים מאיתנו. אם הם יראו אותנו מתייסרים ומלקים את עצמו, המסר יהיה חזק הרבה יותר מכל מה שנאמר להם.

כשילדים לומדים לווסת את עצמם ולהתנהג בחמלה עם עצמם זה יתרום לאינטראקציות החברתיות שלהם ולהצלחה בחיים. הורים בעלי חמלה לעצמם יכולים לחוש חמלה ואמפטיה גם כלפי ילדיהם ולספק את צרכיהם ההתפתחותיים בצורה האופטימאלית.

ילדים לומדים על עצמם מהדרך שבה אנחנו מתקשרים עמם. חשוב לציין שהתקשורת היא לא רק מילולית, כך שגם מה שמשתקף מהפנים והמבטים שלנו יכול לבטא את זה שהם ראויים לתשומת-לבנו, לאהבתנו ולהתפעלות שלנו. הנוכחות האוהבת שלנו מאפשרת לילדינו לחוות תחושת מוגנות והרגשה שהם מובנים, תחושות אשר בונות את ביטחונם ואת האמון שלהם בחיים. התקשרות בטוחה כזאת נוצרת בדרך של היענות עקבית ורגישה לצרכי הקשר של הילד. היענות עם קשב. לשם כך אנחנו צריכים להיות מאד נוכחים ב'כאן ועכשיו' ולדחוק את הטרדות והדאגות, אחרת אנחנו רק פיזית עם הילד ולמעשה, לא באמת איתו. חישבו על כל הפעמים שזה קורה לכם.

לא באמת עם הילד

ילדים לא זקוקים שנהיה זמינים כל הזמן עבורם, אבל הם זקוקים לנוכחות המלאה שלנו כשאנחנו איתם, כשמתקיימת בינינו לבינם אינטראקציה. זה כולל את המצבים בהם הם מפחדים וזקוקים לקבלה שלנו, כשהם סקרנים ואנחנו שם כדי ללוות אותם בחקירה שלהם.

נוכחות אמיתית וחמלה לעצמנו עוזרים לתקן את היחסים כשנעשות טעויות בלתי נמנעות (ונעשות הרבה כאלה בחינוך ילדים). אם נצליח להיות מין הורים שכאלה, תהיה בפעולות שלנו כוונה, כלומר שבאופן מכוון נוכל לבחור את התנהגותנו, כשמה שמנחה אותנו היא רווחתו של ילדנו הן מהבחינה הרגשית והן החברתית. חמלה עצמית של הורה תורמת לילד ללמוד שמושלמות אינה מטרה, ושלא רק עבור משימה מושלמת ניתן לקבל גמול. הכלל להורה 'טוב מספיק' הוא היכולת שלו לתקן את התקלות ביחסים, כלומר, שגם אם הוא טעה ביחסים עם ילדו, הוא יוכל לשוב ולתקן אותם. האפשרות לתיקון היא יכולת חשובה בהתפתחות יחסים בעלי התקשרות בטוחה עם ילדינו.

ילדים לא זקוקים שנהיה זמינים כל הזמן עבורם, אבל הם זקוקים לנוכחות המלאה שלנו כשאנחנו איתם, כשמתקיימת בינינו לבינם אינטראקציה. זה כולל את המצבים בהם הם מפחדים וזקוקים לקבלה שלנו, כשהם סקרנים ואנחנו שם כדי ללוות אותם בחקירה שלהם.

על הבעת רגשות

כשילד מתנהג לא בסדר (בכל משפחה ההגדרות קצת שונות לגבי מהי התנהגות לא מקובלת), לעיתים הוא מחפש קשר או תמיכה. אנחנו רוצים ללמד אותו לבטא את רגשותיו בצורה בריאה. רציתי להביא בכתבה זו גישה המצדדת בכך שבמקום לשלוח אותו לפסק זמן לחדרו, נאפשר לו לבטא את עצמו ונקבל את רגשותיו (גם הקשים). הגישה היא כזאת:

  1. דאגו להיות רגועים בעצמכם, כדי להיות קשובים לצרכי ילדכם (אם צריך, קחו כמה שניות להירגע לפני הפעולות הבאות).
  2. דאגו לפינה מיוחדת לצורך כך (כיסא או כרית שניתן להעביר ממקום למקום), ששניכם תוכלו לשבת בה.
  3. הזמינו את ילדכם לאותו מקום (בתנאי שהוא לא באיבוד שליטה או מסכן אחרים, או אז יצטרך את עזרתכם להגיע לשם).
  4. הקפידו על שמירת טון הדיבור שלכם יציב ונינוח. היו רגישים ובואו בגישה אוהדת. השתדלו להיות נוכחים בסיטואציה (מבחינה רגשית, כמובן...).
  5. התבוננו מקרוב בילדכם, ונסו להבין את רגשותיו ואת מה שעומד מאחוריהם.
  6. כשהוא מעט רגוע, עזרו לו לתאר את רגשותיו. אתם יכולים להגיד משהו כמו "נראה שאתה במאבק עם..." או "נראה שקשה לך; אתה מפחד/עצוב/כועס?"
  7. חכו לתשובה והקשיבו בדריכות. תנו הכרה למה שתשמעו וקבלו את התשובה (או חוסר תשובה).
  8. שתפו ברגשות שלכם, ואמרו משהו, כמו "כשעשית ....., אני הרגשתי שעולה בי רגש ....." נסו להעביר את רגשותיכם בצורה עניינית ולא מאשימה.
  9. כשהילד רגוע, עזרו לו למצוא פעילות שהוא יוכל לעסוק בה, או המשיכו במה שהתחלתם לפני ההתפרצות (כמו ארוחת ערב, הכנות לשינה).

כאמור, גישה זו אינה מתאימה לכל אחד. אם היא מצליחה לכם, ההישג כפול – גם אתם גדלתם וגם עזרתם לילדיכם לגדול. אתם מוזמנים לבדוק את הגישה ולראות אם היא מתאימה גם לכם.

בהצלחה!

הכותבת הינה פסיכותרפיסטית בהבעה ויצירה בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי והכשרה בטיפול זוגי ומשפחתי. עובדת שנים רבות בהדרכה וייעוץ להורים ובטיפול בילדים, מתבגרים ומבוגרים במסגרות שונות, כמו גם בקליניקה פרטית.