במגילת רות מסופר לנו על סיפור שהתרחש בדיוק בימים ההם בזמן הזה. הימים ימי השופטים והעונה עונת קציר חיטים.
כולנו מכירים את הדמויות מהמגילה : נעמי ואלימלך, שני בניהם, מחלון וכיליון, עורפה ורות כלותיהם, בעז ולבסוף ישי וגם דוד המלך. מעבר להיכרותנו עם הדמויות ועם תוכנו של הסיפור, כולנו גם מכירים את מקומה המיוחד וייחודה של רות. כמה אצילה ויפת נפש היא רות, ערכית ובעלת משמעות, נוכרייה וזרה שזכתה לקבל מגילה בתנ"ך שנקראת בשמה – מגילת רות. זכייה בהחלט מכובדת, שכן שתי נשים בלבד זכו לספר שלם על שמן בתנ"ך: אסתר היהודיה ורות המואביה. אסתר זכתה למגילה ולכולנו ברור מדוע. יהודיה שהצילה את עמה – עמנו, יהודייה שאלוה הוא אלוהנו, אבל רות ? מואביה, גרה, זרה, שלאחר מות בעלה בחרה ללכת עם חמותה חזרה לבית לחם. רות – גם אישה, גם אלמנה, גם נוכריה. מדוע זכתה להיות בין שתי הנשים היחידות שיש להן ספר שלם בתנ"ך?
רות זכתה בכך כי לכותב הספר הייתה סיבה ומטרה חינוכית ערכית, רצון לשמש לכולנו דוגמה והשראה. מה רצה המספר ללמדנו? האם הסיפור והמסר שלו אקטואלים גם להיום?
לרות, בדיוק כמו לעורפה, ניתנה הזדמנות להיפרד מחמותה ולשוב לבית אביה, להכיר בחור חדש, להתחתן, להביא ילדים, בקיצור...להתחיל חייה מחדש. הזדמנות פז שהסירוב לה, היה אמור להיות ההיפך הגמור מההזדמנות. לסרב לאישור ולאפשרות להיפרד מחמותה ולשוב לבית אביה, כמוהו כמוות . ללא עתיד ברור, ללא בעל וללא המשכיות, בארץ זרה. רות בחרה להישאר עם חמותה וללכת עמה לכנען, לבית לחם.
רות זכתה בספר שלם על שמה משום היותה אישה אמיצה. רות עשתה בחירה שדורשת אומץ רב. להיות בודדה, לקחת אחריות על אישה זקנה ומרה שאפילו לא אימה, לעזוב את ביתה ומולדתה וללכת אל ארץ אחרת וזרה. למקום שכלום בו לא בטוח או ידוע.
דני סנדרסון כתב והצליח לבטא את התחושה וחוסר הוודאות, וכמה אומץ נדרש למי שהולך אל הלא נודע: "הולכים אל הלא נודע, אל הלא נודע, אל הלא נודע. הולכים אל הלך תדע אם זה טוב או רע, שם בלא נודע. בלי לדעת את גורלנו או מה יהיה. fל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה..."
וידאו: הלא נודע/ דני סנדרסון
גם רות מדדה מרחק ובחרה לעזוב את אזור הנוחות וללכת עם חמותה אל הלא נודע. אל ארץ זרה, אל עתיד כלכלי לא בטוח ואל עתיד אישי לא בטוח בכלל. אף אחד לא הבטיח לה פרנסה, קורת גג , אהבה ודור המשך. ובכל זאת קמה והצטרפה אל חמותה.
רות המואביה בהתנהגותה ובחירתה באה ללמדנו כי אל לנו להישאר באזור הנוחות החם והנעים, היא לא דגלה בהיצמדות לבטוח והמוכר על פני המעורפל והזר. היצמדות לאזור הנוחות עלול להיות לנו בסופו של דבר אזור נכות במקום נוחות. אזור שמנוון אותנו ואת מחשבותינו. אומץ ויציאה מאזור הנוחות יכול להצמיח אותנו. תמיד נוכל לשוב לאזור הנוחות, לא?!
פעמים רבות בחיינו, מתרחשת צמיחה דווקא כשנותנים עוד "פוש" אחד קטן (ולפעמים בינוני או גדול), עוד צעד אחד נוסף מחוץ לאזור הנוחות שלנו.
בשבוע האחרון ניתנה לתושבי העיר ההזדמנות לצאת מהעולם הווירטואלי אל העולם האמתי, לצאת מאזור הנוחות ולהשפיע. מי מהתושבים שהתלוננו על מצב הפארקים לילדים ובעיית ההצללות, מי מהתושבים שהתלוננו ברשתות החברתיות על כמות ואיכות גינות הכלבים הוזמנו לישיבה שהתקיימה בעירייה עם חברי מועצה ומנהלים בכירים ובעלי עמדה בעירייה, וביום רביעי הוזמנו ההורים שחושבים שמחיר הקייטנות גבוהה מידי ושמשרד החינוך לא מקיים הבטחות להפגנת מחאה.
בשני המקרים הגיעו מעט מאד תושבים, מעט מידי תושבים ויחד עם ילדים וחברי מועצה לא הגיעו אפילו ל 40 איש. מאד נוח להתלונן ולהביע דעה ברשתות החברתיות, מאד לא נוח לאסוף את הילד או לדאוג לו לבייביסיטר ולצאת לפעולה מחוץ לרשת החברתית. לצאת מאזור הנוחות.
מגילת רות בכלל ורות המואביה בפרט, באות ללמדנו כי כל אדם יכול לפעול, לתקן, לבנות, להקים ולגאול, אבל לרוב לא ניתן לעשות זאת מאזור הנוחות. חובתנו כאזרחים אכפתיים, לפעול בתוך העולם ולא לעמוד מבחוץ ולצפות באשר יקרה. היפה במגילת רות הוא שאין בה דמות שלילית, והגיבורים מבקשים רק לעשות טוב. ויותר מכך, מגילת רות מחזקת אותי ומזכירה לי, (ואני מקווה שלכולנו ולכל מי שיצא לרחובות בקיץ הקודם, בקריאה לצדק חברתי), שכדאי וחשוב לצאת מאזור הנוחות בטרם יהפוך לאזור הנכות, כי יש טעם לפעול , לעשות ולשנות גם כשנראה כי הכל אבוד.
רות מזכירה לנו שאין דבר העומד בפני הרצון ושחלומות מתגשמים. אז אל תרימו ידיים, תפסיקו להסכים איתי ומיד להוסיף "אבל מה אפשר לעשות?" אפשר ועוד איך, רק צריך להאמין ולרצות לשנות. אז תחשבו על זה ותשקלו את זה? למענכם, למען ילדיכם ומשפחתכם, ולמען המדינה כולה. כי אין לנו מדינה אחרת. אשמח לפגוש אתכם מחוץ לאזור הנוחות שלנו. חג שבועות משמעותי לכולנו.
