בפרשת השבוע שני תכנים עיקריים וכשקוראים בשנים שאינן שנים מעוברות, קוראים את פרשת תזריע יחד עם מצורע ואז, הרצף הגיוני ומלא. השנה, מאחר וזו שנה מעוברת, נקראות הפרשות לחוד ופרשת תזריע כחלק מעיסוקו העיקרי של ספר ויקרא בקרבנות שעל האדם להביא לבית המקדש במצבים שונים, פותחת בפירוט הקרבנות שהיולדת מביאה לאחר לידתה. הפרשה נקראת "תזריע" ואני חייבת לציין שהשימוש במילים: "אישה כי תזריע" ומכך גם שם הפרשה, לא ממש מייצגים התייחסות לאישה כאדם ונשמע יותר כיחס לבהמה או בעל חי. מה זאת אומרת "אישה כי תזריע"? היכן האבא המיועד בכל העניין? מה חלקו ואחריותו באשר לרך או הרכה שיוולדו?

לאור הפסוקים הראשונים בפרשה, נשאלות השאלות: למה לידת בת מטמאה יותר מלידת בן? הרי היולדת זכר טמאה 7 ימים, ולעומתה, היולדת נקבה טמאה שבועיים. מה פשר חוסר השוויון המגדרי? ושאלה מטרידה לא פחות היא למה בכלל יולדת נחשבת "טמאה" וגם נדרשת להביא גם קורבן עולה וגם קורבן חטאת?  "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן". (ויקרא יב', ו')

מאחר ולידה היא תהליך יוצר חיים, ניסיתי למצוא הסבר מניח את הדעת להוראה ולקביעה בפרשה.

על מנת להתחיל ולנסות לפתור את הפלונטר הזה נתחיל בהגדרת הטומאה, מהי טומאה בעצם? ההגדרה הבסיסית ביותר של הטומאה, של  "אבי אבות הטומאה" - זהו המוות. כלומר: טומאה = מוות. מכאן ניתן להגדיר שטהרה היא ההיפך ממוות ולכן בעצם , טהרה היא החיים עצמם. במילים אחרות, כל תנועה שמצמיחה חיים ומגדילה אותם נקראת טהרה וכל תנועה שמפחיתה מהחיים ומתקרבת למוות נחשבת כטומאה. עד כאן נהדר, אז אם יולדת יוצרת חיים, מדוע טמאה היא ולא טהורה? ומדוע בלידת בת היולדת טמאה כפול זמן מאשר בלידת בן?

יש מקורות שטוענים כי אישה יולדת נחשבת "טמאה" לאחר הלידה. מאחר והטומאה נגרמת בעצם מדם הלידה ומן הלידה עצמה. ליולדת אסור היה להיכנס למקדש ולגעת בדברים הנחשבים קודש. יחד עם זאת, יתכן כי אחת הסיבות הנוספות לטומאתה של האישה, זה הדבר המעניין הבא: אחד ההבדלים בפוטנציאל ייצור החיים בין הבנים לבנות, נעוץ בכך שבעוד הבן מייצר באופן יומיומי תאי זרע חדשים, הבת לעומתו מאבדת בקצב יומי מהביציות שלה. לא ידועה סיבה ברורה מדוע הבת מפסיקה לייצר את תאי המין שלה (הביציות) עוד לפני שנולדה, בעוד שאצל הבן, כל תהליך הייצור של תאי המין מתחיל בתקופת ההתבגרות.  

הבת מגיעה עם כל הביציות שישמשו אותה לאורך חייה. בתוך הגוף הקטן שלה טמונות בין מאתיים לשלוש מאות אלף ביציות, ועד גיל ההתבגרות שלה יישארו לה בסה"כ "רק" בין 200 ל-400, מוכנות לתהליך ההפריה החודשי לאורך כל החיים הפוריים שלה. הבן לעומת זאת נולד ללא תאי מין (הזרעונים) בכלל, ובגיל ההתבגרות סביב גיל 13, מתחיל לייצר אותם (וגם לאבד אותם) בייצור יומיומי, בכמויות מסחריות ולכל אורך חייו. אולי זו הסיבה לשילוב שבין שני הקורבנות ואולי אף התשובה לשאלת אורך שונה של מספר ימי הטומאה בין שילדה בן ובין שילדה בת. מסתבר אפוא שאצל הבת יש סוג של מוות יומיומי של פוטנציאל החיים, ואילו אצל הזכר, לאחר תחילת גיל ההתבגרות יש התהוות תאי יוצרי חיים יומיומי.

לא בטוחה שמצאתי מענה המניח את הדעת על סיבת האפליה המגדרית הזו והיכן הוא האבא בכל הסיפור, אבל היי...לפחות היום זה כבר לא ככה והגידול הוא כבר יותר שוויוני. היום יש אפילו גברים שלוקחים חופשת לידה במקום נשותיהם. אולי אילו היה בית מקדש היום, אז מי שלוקח את חופשת הלידה היה מעלה קורבן עולה וחטאת.