גם פרשת צו , כמו קודמתה- פרשת ויקרא, עוסקת בקורבנות, ובשונה מפרשת ויקרא שפנתה בעיקר אל העם, פרשת צו פונה בעיקר לכוהנים ועוסקת בהנחיות הנוגעות לפעולות ההקרבה של הקורבנות השונים.

מלבד הקורבנות, בפרשת צו מצווה אותנו התורה על אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ו', ה').

הרמב"ם אף מציין ציווי זה כ'מצוות-עשה' וחלק מתרי"ג המצוות וזאת, למרות שהאש שעל המזבח נועדה לכאורה, רק על מנת להכשיר ולהכין את המזבח למלאכת הקרבת הקרבנות, ולא מהווה עשייה עצמאית, יש בה למעשה הרבה יותר מהנראה ברושם ראשוני ושטחי.

אחד ההסברים היפים לאש התמיד נתן הרבי מלובביץ באומרו, כי אש המזבח היא למעשה כוח הרצון באדם. על פי החסידות, המזבח, ליבו של המשכן רומז לליבו של האדם, וכשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות, התשוקה והרצון.

ההתלהבות בחייו של האדם, באה מתוך הלהבה שמביאה את האש. במובן הזה, יש לראות את המשמעות הרוחנית של הציווי שבפרשתנו לפיה על האדם לדאוג לכך שאש האהבה, התשוקה והרצון תוקד לעולם בתוך ליבו, ולא חלילה תכבה.

יש תקופות שהאש בליבו של אדם גדולה וחזקה והוא מלא תשוקה, רצון ומשמעות וישנן תקופות שהאש קטנה מאד, אך כל עוד היא דולקת, יש סיכוי להוסיף עוד קיסם למדורה, לחזקה ולהגדילה מחדש, אך אם תכבה היא לגמרי, לא ניתן יהיה להבעירה עוד.

מספרים על נזיר שהלך כשבידו האחת כיכר לחם ובידו האחת שושנה. שאלו אותו: מה המשמעות של הלחם? ענה: בזכותו אני חי. ומה עם השושנה?  ענה: היא הדבר שלמענו אני חי.

לכולנו צרכים בסיסיים של קיום, על פי פירמידת הצרכים של מאסלו, הצרכים הפיזיים מוגדרים כצרכים שהגוף שלנו זקוק להם בשביל לשרוד. הם כוללים: מזון, שתיה, אוויר, שינה, טמפרטורה מתאימה וכן הלאה. אלו הצרכים שלא קשורים אלינו כבני אדם אלא יותר קשורים אלינו כחיה.

בהתקיים תנאים אלו האם אנו מאושרים? התשובה היא בדרך כלל לא. מה הוא הדבר שיעשה את ההבדל בין שורד למאושר? אותה האש שעלינו לשמור שלא תכבה בליבנו, האש של התשוקה והרצון, אש החלום והמשמעות שאנחנו מוצאים בחיינו, אש התמיד שחובה עלינו לשמר קטנה או גדולה, העיקר שלא תכבה.

כולנו מחפשים משמעות בחיינו והמשמעות היא הדבר העושה את ההבדל בין חיים של סיפוק וחיים חסרי סיפוק. בין חיים עם אש בליבנו לחיים חסרי אש, חסרי חיות.

בחברה בה אנו חיים, שהיא חברה שמקדשת את החומריות והופכת את הכסף לערך, אפילו במחיר כיבויה לגמרי של אש התשוקה והמשמעות, קל להתבלבל ולסכן את האש הבוערת בליבנו.

לא פעם ניתן לראות אנשים שבליבם בוערת אש, אלו המחפשים משמעות בחייהם ונתקלים בתגובות שמשדרות להם שמה שחשוב הוא "להסתדר בחיים", למצוא עבודה ששכר רב בצידה תוך וויתור על החלומות.

האם זו בחירה נכונה? האם אדם שמרגיש שבוערת בו אש, שיש לו רצון ותשוקה לעשות בחייו משהו משמעותי שיביא לו סיפוק? האם עליו לוותר על חלומותיו, ללכת על הבטוח והוודאי, או שעליו ללכת עם החלומות ולנסות לעשות משהו יצירתי יותר עם חייו?

עלינו לשמור על שיווי משקל דינמי בין מציאות וחלומות, לנסות להגדיל את אש התשוקה והמשמעות ולהקפיד שגם בזמנים שהתשוקה והרצון נחלשים, שלא תכבה לגמרי האש, שתהיה תמיד אפילו להבה קטנה שתהיה ההזדמנות ליצור ולהגשים.

מאוצרות היוטיוב: רואים רחוק רואים שקוף/ גידי גוב ושם טוב לוי