פרשת ויקרא עוסקת רובה ככולה בקורבנות שנדרשים בני ישראל להעלות, ופותחת ספר שלם שמרביתו דינים וחוקים לעם המתהווה בדרך אל הארץ המובטחת. בפרשה מדברים על מספר סוגים של קורבנות:

קורבן עולָה - קורבן שמביא אדם לרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נוֹתָר ממנו דבר לכוהנים.

קרבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן.

קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטְמָא, ונודע לו חטאו לאחר מכן.  מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.

קורבן אָשָׁם  - קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם סָפֵק האם חטאו או לא.

כשניגשתי לכתוב השבוע על פרשת השבוע, מצאתי שככל שאני הופכת והופכת בה, אני לא מצליחה למצוא את האור. הפרשה השבוע היא הפרשה שפותחת את ספר ויקרא- ספר העוסק רובו ככולו במצוות, חוקים ודינים. אני פותחת את ספר ויקרא ומבינה שלתקופת מה, לתקופה בה אני עתידה לעסוק ולכתוב את התובנות שלי מפרשות השבוע שבספר ויקרא, יהיה עליי להתאמץ יותר, הרבה הרבה יותר.

המפגש עם פרשיות השבוע משנה מעתה צורה, והופך ממפגש חי ומובן למפגש עלום ומרוחק. אני מודה כי העיסוק בקורבנות השונים, הניסיון להבחין ביניהם ולהבינם הקשה עליי מאד ובמקום להתקרב אל הקורבן, מצאתי עצמי מתרחקת ממנו כמה שרק ניתן.

אחרי לילות רבים וארוכים בהם ניסיתי למצוא על מה אכתוב הפעם, הגעתי ללילה האחרון בטרם תגיע שעת השין ואהיה חייבת לשחרר ולשגר את הטור שלי לעורך. הלילה האחרון הפך ללילה לבן וככל שחלפו השעות, ומעט לפני שחשכת הליל והאפלה בה גיששתי  פינו את מקומם לאור ראשון, עלו בי מחשבות על קורבנות. העייפות והייאוש ניסו לשכנע אותי שהבעיה שאליה נקלעתי היא לא בגללי ולא באחריותי, שאני בעצם קורבן של מי שהחליט על תוכנו של ספר ויקרא.

כבר ארבע בבוקר ואני לא נרדמת, הזמן דוחק, השעון מתקתק ואני בוחרת שלא להיכנע, לא לעייפות ובוודאי שלא לייאוש. לא אתן להם לשכנע אותי שבסופו של עיסוק בפרשה שכולה סוגי ודיני קורבנות, אני היא הקורבן.

כשהחלטתי שהכוח נמצא אצלי ואני לוקחת אחריות מלאה על כתיבת פרשיות השבוע, גם כשהן קשות לעיכול, שאני מתמודדת ולא נכנעת ובוודאי לא פותרת את עצמי בהאשמת תכני הפרשה, האשמת זה שבחר מה לכתוב בספר ויקרא והאשמת העורך שלא יכול לחכות יותר לטור, הבנתי מה באה ללמדני וללמדנו פרשת שבוע זה. זו פרשה שעוסקת בקורבן ובאה ללמד ולהזכיר לכולנו איך לצאת מדפוס הקורבן ולקחת אחריות על חיינו.

מפתיע אותי בכל פעם מחדש לראות אנשים בוגרים ואפילו מבוגרים שלמרות ניסיון החיים ולמרות ותק החיים שצברו, הם עדיין חיים (לפחות מדי פעם) במנטאליות של קורבן. וזה מתבטא בעיקר בהעברת הכוח שלהם למשהו או למישהו חיצוני להם. הבעל אשם, הילדים אשמים, החברים אשמים, הבוס אשם, ראש העיר אשם וכו'. כשאנחנו בוחרים להאשים את האחר, אנחנו בוחרים להיות קורבן, אנחנו בוחרים לתת לאחר את הכוח והאחריות לחיינו.

נכון, אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה לנו, בכל מה שקורה בחיינו, באנשים שאנחנו פוגשים, אבל אנחנו בהחלט יכולים לעשות דבר אחד שיעשה את כל ההבדל וימנע מאתנו לבחור בקורבנות. אנחנו יכולים לשלוט בגישה שלנו. כאשר נבחר שלא לתת למשהו או מישהו חיצוני לנו את הכוח שלנו, הכוח ישאר אצלנו. כשאנחנו לוקחים אחריות מלאה על מה ומי שאנחנו, הכוח נשאר אצלנו ואנחנו לא קורבן של שום דבר ואף אחד. 

יש לנו שליטה מלאה על הגישה שלנו וכשמשהו לא מסתדר לנו, כשמישהו לא מתייחס אלינו כפי שהיינו חושבים שנכון יותר להתייחס, כל שאנחנו צריכים הוא לשנות את הגישה שלנו למעשה או לעושה. שינוי הגישה שלנו יגרום לשינוי בהרגשה שלנו ושינוי בהרגשה שלנו יגרום לשינוי הנסיבות. לא תאמינו כמה מהר זה עובד כאשר אנחנו מוותרים על להיות קורבן, לוקחים אחריות ומשנים את הגישה שלנו. המציאות משתנה כשאנחנו פשוט משנים את הגישה. כשאני קורבן אני חלש ואת הכוח שלי אני משאיר בידי האחר, כשאני לוקח אחריות על חיי, אני משאיר את הכוח אצלי.

פרשת השבוע מזמנת לנו עיסוק בקורבנות ובהתקרבנות. היא מזכירה לנו לבדוק באיזה מקומות בחיינו אנחנו נוטים להעביר אחריות למישהו אחר, היכן אנחנו משתתפים במשחק האשמה? מתי אנחנו הופכים לקורבן ? היא מזכירה לנו שהכוח והשליטה על חיינו נמצאים אך ורק במחשבותינו ובידינו, ושלהיות קורבן זו רק בחירה שלנו.