כבר בפתיחתה של הפרשה מקהיל משה את בני ישראל ומעביר להם ציווי אלוהי. הציווי הראשון שהוא מעביר הוא ציווי של קדושת זמן, קדושת השבת "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּוה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה', א'-ב'). לאחר הציווי על השבת פונה לבניית המשכן הלכה למעשה. ניתן ללמוד כי קדושת הזמן חשובה יותר מקדושת המקום ועל כן הציווי עליה  הוא הראשון. כמה חכם היה לבחור לקדש את הזמן לפני קדושת המקום?! קדושת הזמן תלויה בנו, בכל אחת ואחד מאתנו, קדושת המקום לא כל כך תלויה בנו.

רוב תולדותיו של עמנו; עם ישראל ורוב שנות קיומו של עמנו התקיימו בניכר. היהודים חוו עצמם בתקופות רבות כאנשים זרים למקום בו חיו, הם הרגישו כתושבים ארעיים. על כן, קדושת הזמן הייתה מרכזית מאד עבורם. השבת, כך מלמד אותנו ההוגה אברהם יהושע השל, היא ארמון בזמן. נכון הוא כי היהודים מעולם לא חדלו להתגעגע לציון, לירושלים. בתפילותיהם כיוונו גופם ולבם לירושלים, אבל זו הייתה רחוקה ובלתי מושגת. המקום היה סמלי בלבד ואילו הממד המרכזי בהתייחסות של היהודים בתפוצות היה ממד הזמן. בני עמנו לא יכלו לרוב לבנות ארמונות בערים שבהם ישבו, אבל הם בנו ארמונות בַּזמן, שאותו קידשו, קישטו ופיארו.

בשונה מבעבר, כיום, יהודים רבים יושבים בארץ ואלו שבניכר נמצאים שם לרוב מבחירה. זכינו לחיות בארץ חמדת אבות וכך למעשה החזרנו ליהדות את ממד המקום וקדושתו, אממה?! עכשיו התהפכו להן היוצרות – פעמים רבות, אפילו רבות מידי אנחנו מזניחים את קדושת הזמן. אותו ממד ממד שנתפש כחיוני כל כך בדורות עברו השתנה ואבד. עלינו לעצור לרגע את המרוץ המטורף של החיים, להשתמש בשבת שניתנה לנו על מנת להוריד מעט את הרגל מדוושת הגז ולהיזכר בערכו של הזמן. הטקסט הבא ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר, מקורו אינו ידוע, אבל מילותיו מחזירות אותנו לפרופורציה הנכונה באשר לערכו של הזמן:

"תאר לעצמך, שיש בנק המזכה אותך בכל בוקר בסכום של 86,400 שקל.היתרה אינה עוברת מיום ליום. בכל לילה, כל סכום שלא הוצאת במשך היום נמחק. מה היית עושה? מוציא כל שקל כמובן. לכל אחד מאתנו בנק שכזה.  שם הבנק : זמן.

בכל בוקר אנו מזוכים ב- 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה, הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט. בכל יום, נפתח החשבון מחדש. בכל לילה, מה שנותר נמחק. אם לא השתמשתם במה שהיה בחשבון - ההפסד כולו שלכם. אי אפשר לחזור אחורה. גם אי אפשר למשוך כנגד המחר. מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שניתן לנו בכל יום.

על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת - שאלו תלמיד שנשאר כיתה. על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד - שאלו אמא שילדה פג. על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד - שאלו עורך של עיתון שבועי. על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת - שאלו אוהבים המחכים לפגישה.

על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת - שאלו את האדם שפספס רכבת. על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת - שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים. על מנת להבין מהו ערכה של אלפית השנייה - שאלו את הספורטאי שזכה במדליית כסף. תבינו מהו ערכו של כל רגע ותוקירו אותו יותר, אם חלקתם אותו עם אדם מיוחד, אדם יקר. זכרו שהזמן אינו ממתין לשום אדם.

האתמול הוא היסטוריה. המחר אינו ידוע. היום הוא מתנה. אולי בגלל זה באנגלית קוראים לזמן ההווה: Present

לא סתם בחר אלוהים לצוות על קדושת הזמן לפני קדושת המקום ועסק בפרשה בקדושת השבת לפני קדושת המשכן. היהדות נתנה לנו את השבת במתנה וכדאי לנו להשתמש בה. איש איש ודרכו, כי יש יותר מדרך אחת לקדש את השבת ואת הזמן, אבל החשוב ביותר הוא לנצל הזדמנות נפלאה זו , הבאה פעם בשבוע קבוע. לעצור ולבחור לקחת לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ.

ואם עוד לא ראיתם את הסרט המופלא "עולם הזמן", סרט מעורר למחשבה ופעולה, קחו לכם את הזמן לצפות בו לפחות פעמיים.

וידאו: גידי גוב – עניין של זמן

וידאו: פינק פלויד - TIME