פרשת "תצווה" עוסקת בשני נושאים עיקריים. היא ממשיכה את הקמת המשכן והפעם מן ההיבט של העוסקים בו. החצי הראשון של הפרשה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכהנים, החצי השני עוסק בציווי על קרבן המילואים, שיוקרב לשם חנוכת המשכן. אחריו ציוויים על קרבן התמיד, על הכנת מזבח הזהב ובסופה אפילו מרומז על יום הכיפורים שיכלול טקס מיוחד ויתבצע אחת לשנה.

לאחר סיום הוראות בניית המשכן, היינו מצפים שהתורה תעסוק בתפקידם של המשרתים בקודש, אבל במקום להתמקד בתפקידם ועבודתם של הכהנים, התורה בוחרת לדון קודם כל וראשית לכל באריכות רבה ובפירוט, בבגדים שלהם. למעשה, חצי מהפרשה מתאר באריכות ובפרוטרוט את בגדי הכהונה. מעניין הוא מדוע התורה מתארת את הבגדים ברמה כזו של פירוט ואריכות?

הבגד שקיבל משמעות רבה ואף נחשב ככזה העושה את האדם, החל את דרכו במשמעות לא כל כך חיובית. בתחילה היו אדם וחוה עירומים ולא נזקקו לבגד, את הבגד קיבלו לאחר שחטאו ונאלצו להתכסות ולכסות על הבושה. מעניין לראות בשמות השונים הקשורים לביגוד, את הקשרים: בגד מלשון בגידה, מעיל מלשון מעילה, לבוש מלשון בושה וכסות מלשון כיסוי, שרוצה לכסות את מעשיו.

נשאלת השאלה, מה גרם לשינוי הגדול שחל באדם וחוה ומדוע הזדקקו לפתע למלבושים?

הרב זלמן סורוצקין מסביר זאת כך: לפני שאכלו מפרי עץ הדעת, אדם וחוה ראו זה את זו רק בממד הרוחני שלהם. הם ראו מול עיניהם נשמות בלבד. הם ידעו שהנשמה היא המהות האמיתית של האדם והבינו שהגוף הוא רק כיסוי חיצוני ושולי. כיוון שאדם וחוה היו ממוקדים בהיבט הרוחני שלהם, הם לא דאגו להסתיר את גופם זה מפני זו. עם זאת, לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, ירדה הרמה הרוחנית שלהם באופן משמעותי "ותיפקחנה עיני שניהם" ולפתע הם התרכזו בגוף החיצוני במקום בנשמה. הגוף הפך כעת לגורם, שמסית את תשומת הלב מהנשמה ולכן היה צורך לכסות אותו. כאן למעשה נולד הרעיון של לבישת הבגדים!

ומאז...התפתח לו הבגד וקיבל משמעות נרחבת בייצוגו של האדם בחברה.  בכלל כשאנחנו מבקשים לתאר אדם זה או אחר, לרוב אנחנו בוחרים לתאר אותו מן ההיבט החיצוני: גבוהה, רזה, שיער קצר או ארוך, לבוש חליפה או בגדי ספורט וכו'. היחס שלנו אל בני האדם נובע פעמים רבות מהבגד אותו הם לובשים. עם יד על הלב, איש הלבוש חליפת עסקים ובידו תיק עסקים ייתפס בעיני כולנו כאדם חשוב, איש אמיד ולעומתו, אדם שילבש בגדים מרופטים ובלויים יחשב בעינינו כעני ואולי כקבצן. האם הבגד עושה את האדם? וכשאנחנו מתארגנים ללכת לאירוע מכובד או שמחה משפחתית, מי מאתנו לא מחפש את הבגד שבו יראה הכי טוב? הכי יפה? הכי מכובד?

נראה כי הבגד אכן עושה את האדם ואין לי ספק שגם האדם עצמו הוא העושה את הבגד, נכון ש חזל"נו אמרו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אך משפט זה לא נכון במלואו כי אחרי הכל מה שאנחנו משדרים לעולם בעזרת הלבוש, השיער והאיפור משפיע כמעט ברוב המקרים על מה שאחרים חושבים עלינו. יחד עם זאת, אין שניים שילבשו את אותו הבגד יהפכו לפתע לאנשים זהים, מאחר ולבגד הזה החיצוני, מתלווה תמיד האדם הלובש אותו. הבגד הוא רק הרושם הראשוני, אחריו יוצאת לה פנימיותו של האדם והבגד שלו או נשכח, או מחזק אותה או מנוגד לה.

בגדי הכהן הוצגו בפירוט רב כל כך, והאנשים שנבחרו ליצור אותם נדרשו להיות חכמי לב לא סתם. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח', ב') גם הרמב"ן וגם אבן עזרא מדגישים (גם אם בהבדלים קלים לגבי הסיבה לפאר) שאהרן ובניו הכהנים, זוכים ללבוש ייחודי מכובד ומפואר, בגלל עבודתם במשכן. שניהם מדגישים את חשיבותם הסמלית של המאפיינים החיצוניים כביטוי לייחודיותו של האדם ("אין אחד מישראל שילבש כאלה.."), ייחודיות זו מעניקה ללובש בטחון עצמי, המאפשר גם התפתחות חיובית של אישיותו.

עלינו לזכור שבסופו של דבר, הבגד אמנם עושה את האדם רק בהתרשמות הראשונית, אבל לרוב אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני וקשה מאד לשרש רושם ראשוני. פעמים רבות החוץ מקרין על הפנים והפנים על החוץ.