פרשת בשלח מספרת את סיפור יציאת מצריים וחציית ים סוף ולאחריו את ראשית ההליכה במדבר במטרה להגיע לארץ ישראל. בני ישראל שהורגלו במצרים ל"סיר הבשר" מגלים קשיים שמערערים את ביטחונם וגורמים להם להתחרט ולבקש לחזור למצריים, שם אמנם היו עבדים, אבל אכלו לשובע.

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב." (שמות טז', ג')

משה מבקש מאלוהים עזרה והוא נענה ודואג לבני ישראל למים ולאחר מכן למן מן השמיים. במתן המן מתבקשים בני ישראל ללקט רק כפי צורכם למאכל ולא מנות מיותרות ועודפות.

"זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ:  עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ." (שמות טז', טז') כבר אז לא בטחו בני ישראל שיהיה להם מספיק ובחרו ללקט יותר מכפי צורכם למאכל.

ומה למן שנתבקשו ללקט ממנו איש לפי אכלו, ולשפע החומרי הקיים בימינו ובתרבותנו ? "תיאבון חולה: מעמיסים על הצלחת", "הישראלים מעמיסים עגלות לחג: "נחסוך כמה שאפשר" ועוד כותרות כאלו נכתבות לא פעם בכלי התקשורת השונים. נדמה לנו שזה מאפיין בעיקר ישראלים, אולי בגלל שאנחנו רגילים לראות את הצלחות העמוסות באירועים ובבתי המלון ובעיקר את הכמות האדירה שנותרת על שולחן האוכל כשהישראלים עוזבים אותו. כמויות המזון שנזרק הוא רק דוגמה קטנה לצריכה בעידן השפע ולצריכה עודפת זו שותפים גם רבים מהאזרחים בארצות המפותחות והמתפתחות.

בארצות אלו הפכנו לחברה המוגדרת כחברת שפע. בעשורים האחרונים, התחנכנו והורגלנו לשפע חומרי.  אנחנו קונים עוד ועוד, רצים אחרי כל מבצע של 2+1 גם כשאין לנו צורך ממשי, אנחנו קונים מעבר לצורך ושכחנו צרכנות נבונה מהי. אנחנו ממלאים את עצמינו במוצרים, קונים יותר, זורקים יותר. רובנו לא עוצרים כמעט לחשוב על המוצרים שאנחנו רוכשים ועל אלו שמייצרים אותם. לא משקיעים מחשבה יתרה במשאבי הטבע המתבזבזים, לרוב גם לא מעסיקים את תאי המוח והלב במחשבה על תנאי עבודתו של זה שמייצר עבורנו את המוצר. שאלתם את עצמכם :מי מרוויח מהמוצר הזה הכי הרבה? למה הוא כ"כ זול? או למה הוא כ"כ יקר? מי הם המרוויחים העיקריים מצריכת היתר? ומי הם המפסידים בכל העסק?

הרגילו אותנו לחשוב ולהאמין שהשפע החומרי הינו סממן להצלחה, למעמד ולאושר. דאגו לבסס אצלנו את הנחת היסוד שכמה שיהיה לנו יותר – נהייה מאושרים יותר. לכאורה חברת השפע אמורה להיות חברה מאושרת ונטולת בעיות. בפועל, חברת השפע הקפיטליסטית מאופיינת במשברים כלכליים תכופים, באבטלה, בחוסר איזון קיצוני בחלוקת ההכנסות, בבזבוז משאבי טבע ובנזקים אקולוגיים חמורים.  בסופו של דבר...אנחנו צורכים שלא לצורך אמיתי, המון מוצרים, מייצרים טונות של אשפה. קונים וקונים וקונים ולא נהיים יותר מאושרים, אלא להיפך.. המינוס בחשבון הבנק רק הולך וגדל, ואנחנו הופכים בעצם לעבדים של התעשייה שמוכרת לנו ומשכנעת אותנו שאנחנו צריכים לצרוך עוד ועוד ועוד.

היינו עבדים במצריים וחזרנו להיות עבדים מודרניים וכל זה למה? כי שכחנו לאכול איש לפי אכלו. אנחנו אוכלים עם העיניים וצורכים עם הלב והרגשות. איך נחזור ונלמד לצרוך אך ורק בהלימה ל " אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ"? רק את מה שאנו באמת צריכים ? עלינו ראשית כל להכיר בצריכה שלא נובעת מצורך אמיתי, עלינו לזכור שמשאבי הטבע מוגבלים וכפי שנאמר בפתגם אינדיאני עתיק: העולם לא ניתן לנו בירושה מהורינו, אלא בהשאלה מילדינו, עלינו לוותר על העבדות המודרנית, ללקט איש לפי אכלו ולהותיר גם לדורות אחרינו.