קולו של האדם הוא הרבה יותר מאשר עוד אמצעי לתקשורת,  הקול איננו רק הצליל שמופק ומושמע באמצעות מיתרי הקול. למילה קול משמעות נוספת והיא גם: דעה, אמירה. חלק גדול מתכונות האופי שלנו, הכוונות והשאיפות, מתבטאות באופן שבו אנו משמיעים את קולנו.

מוכרים לנו הביטויים: לא נשמע קולם – לא הביעו דעה ועמדה. בחצי קול – בהיסוס. ברוב קולות – בדעה אחת של רוב המשתתפים. קול צף – ללא דעה מגובשת, מתנדנד, לא החליט למי יצביע. גם ידיו של האדם אינם רק איבר בגוף, זוג של גפיים. ידו של האדם מסמלת עשייה, אך גם בעלות על רכוש ואפילו שם לשחקן במשחק קלפים "מחפשים יד רביעית למשחק".

גם למילה יד או ידיים ביטויים רבים מוכרים לנו: ידו על העליונה – ניצחון.  מיד ליד / יד שנייה – חפץ שעבר מאדם אחד לאחר אזלת יד - היעדר יכולת, חולשה. אין לאל ידו - לא יכול, לא מסוגל, אין ביכולתו. אין לו יד ורגל - אינו מעורב כלל וכלל. ביד קשה - בּכֹּחַ, באלימות. ביד רחבה – בנדיבות. במו ידו – בכוחו בלבד, בעצמו. במחי יד – בבת אחת, בקלות. הרים יד – נהג באלימות . הרים ידיים – נכנע.

יש האומרים גם, כי הקול הוא ייצוג רוחו של האדם והיד היא ייצוג המעשה. ואם כבר בביטויים עסקינן, אז הביטוי ספרא וסיפא אולי מבטא היטב את ההבדל בין הקול והיד. הקול הוא בבחינת הספרא- הספר, הלמידה, ההתפתחות הרוחנית ואילו הסיפא מייצג את  הסייף, הידיים שעושות, שפועלות ובמקרה של הביטוי הנלחמות.

בפרשת השבוע אנו פוגשים בתאומים עשיו ויעקב. עשיו הבכור היה צייד ואיש השדה ואחיו יעקב, יושב אוהלים למדן. בהמשך הפרשה אנו קוראים כיצד יעקב, בעידודה של רבקה אמו שאהבה אותו יותר מאת אחיו עשיו, התחזה לאחיו עשיו בכדי לקבל את ברכתו של אביו העיוור יצחק.

הוא לבש בגדי עור גדי כבגדיו של עשיו וגרם לאביו העיוור לחשוב שזהו בנו הבכור והאהוב עליו יותר, בנו עשיו. הוא ניגש לאביו לקבל את ברכתו, מצליח לעטות על עצמו תחפושת מושלמת בעודו מקפיד גם לכסות את זרועותיו בעור כבשים, על מנת שישוו לידיו מגע שעיר כידי עשיו אבל החלק היחיד שלא הצליח להסוות הוא את קולו. נכון שלעיניו הקהות של אביו הוא אכן נראה כעשיו, מריח כעשיו ומורגש כעשיו.

כל תקוותו של יעקב, שאביו העיוור יאמין שאם זה נראה כמו... מריח כמו...ומורגש כמו...אז זה עשיו , מתערערת כשהוא פותח את פיו ואביו מסתייג ומציין: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עשיו"  (בראשית כז', כב')

יצחק מבין ככל הנראה שמי שעומד לפניו ועומד לקבל את הברכה הוא דווקא יעקב ולא עשיו. יתכן ובערוב ימיו, מעט מאוכזב, אבל אולי מפוקח יותר, מבין יצחק את הבחירה השגויה, כשבחר לאהוב יותר את עשיו איש המעשה והשדה, על פני יעקב איש הרוח והספר. ובמחשבתו על עתיד העם הנבנה, הוא מבין כי מקומם של הרוח והספר קודמים למקומה של העשייה (גם אם לא באים במקומה)  וכי סוף מעשה הוא במחשבה תחילה.

המעשה חשוב, הידיים העושות חשובות, אבל חשוב עוד יותר שהמעשה יעשה לאחר מחשבה וחשיבה . אנחנו עם הספר. עלינו לשאוף תמיד, גם בימים קשים של אלימות כלפינו,  להקדים קול להורדת יד וספר לפני חרב.  מי שיכול לדבר ולהשמיע קול, אבל לא יודע או יכול לבטא עצמו הוא אילם ומתוך מצוקת אילמותו באה אלימותו. נשמיע קול ברור וחד כנגד האלימות ונושיט ידנו לשלום.

מאוצרות הטיוב:  החלונות הגבוהים ב"זמר נגה"