"לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו" (דברים, כ"ב, 1-2).
ה'חתם סופר' זצ"ל בפירושו על התורה, כותב כי בפסוקים אלו טמונים רמזים על חובת כל יהודי לקרב את הרחוקים. "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים" - את אלו שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, אל תראה כנידחים שאין להם תקווה ואל תתעלם מהם; ואפילו אם אינם קרובים אליך אלא נראה לך כי הם רחוקים בתכלית הריחוק, "ואספתו אל תוך ביתך", כפי שעשה רבי יוחנן עם ריש לקיש.ה'חתם סופר' אינו מסביר כיצד שור ושה רומזים לאלו הזקוקים לקירוב, ולימים הסביר נינו (ספר 'שער יוסף'), על פי דברי 'אור החיים', כי שור ושה הם כינויים הרומזים לאותם אנשים ששמים את העולם הזה לעיקר ואינם שונים מבעלי החיים, שכל מהותם היא אכילה וסיפוק צרכי הגוף.
בעניין זה כתב ה'חפץ חיים' זצ"ל (בפירושו על התורה, פרשת 'משפטים', כ"ג, 4), כי יש ללמוד ממצוות השבת אבדה: "ומזה נוכל להתבונן: אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל, אפילו על חמורו ועל שיו שתעה והרחיק מן הדרך, והחובה על כל אחד להטותו הדרך, כל שכן שצריך לרחם על הנפש הישראלית שתועה מן הדרך, אפילו אם יצטרך עמל רב להשיבה... ונלמד שצריך לעמול אפילו מאה פעמים להטות את התועים אל הדרך הישרה, דרך ה'. ובאמת בזמננו, אפילו חוטאים גמורים, מצוי ברובם שאינם חוטאים להכעיס חלילה, אלא תועים בדרך על ידי כמה פושעים, שמטעים אותם מן הדרך, והרי הם ממש כשה אובד, שאינו יודע לשוב אל בית בעליו, ומצווה רבה לרחם עליהם ולהורותם הדרך הנכונה".
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך צ"ח, אלול תשע"ה, עמ' 136.
