בפרשת השבוע מובאים שני סיפורים מוכרים וידועים. הראשון הוא סיפור המבול, בו רואים בפירוש כיצד האדם בכבודו ובעצמו, יכול לגרום לחורבן העולם במעשיו ולאסון אקולוגי. הסיפור השני הוא מגדל בבל ובו אנו רואים מה קרה לבני האדם שרצו להיות כאלוהים. התנהגותם הרעה של בני האדם והתערבותם הפושעת במעשה בראשית, גורמת להצפת העולם במי המבול ולמחיקת כל החי הצומח והדומם מעל פני הארץ (מלבד אלו שבהוראת אלוהים, הכניס נח לתיבה ).

לאחר שפסק המבול והמים שהציפו את כל הארץ ירדו מעט, ביקש נח לבדוק "הקלו המים"? הוא שלח את העורב ואחריו שלח את היונה מהתיבה כדי "לבדוק את השטח" ולהביא ראיות לסיומו של המבול.

העורב יצא וחזר כלעומת שבא, במקומו (ואם מתעלמים מההסברים המתרצים של החכמים, לא לגמרי ברור למה) נשלחה היונה. בפעם הראשונה יוצאת היונה וחוזרת כלעומת שבאה, בדיוק כמו העורב, מאחר ואין לה מה להביא והיכן לנוח לרגע מחוץ לתיבה. בפעם השנייה חוזרת היא עם ענף של עץ זית בפיה- דבר שהפך לסמל של שלום ורוגע. בפעם השלישית היא יוצאת ולא חוזרת יותר.

אז מסיר נח את מכסה התיבה, ממתין עוד מספר שבועות, עד שהארץ תיבש לחלוטין, ואז – על פי הוראת אלוהים – יוצא עם משפחתו ובעלי החיים שהיו עמו מהתיבה.

מכל הסיפור המוכר והידוע עולות שתי שאלות מסקרנות: האחת היא מדוע בחר בעורב ואחרי ניסיון אחד החליפו ביונה והשנייה, איך ומניין הביאה היונה ענף של זית? הלא, המבול הכחיד את כל אשר על פני האדמה? על השאלה הראשונה קשה יותר לענות מאשר על השנייה וכל תשובה תהיה בגדר השערה בלבד, לעומת זאת, על השנייה קל להשיב אם קוראים על אופיו של עץ הזית.

אם כן, איך זה שלמרות שכל החי, הצומח והדומם  הוכחדו, הצליח עץ הזית בכל זאת לשרוד את המבול ? "לעץ הזית יכולת מופלאה להתגבר על פגעי הטבע כמו גם פגעי האדם. גם שנות יובש רצופות , שריפות שכילו את כל הצומח סביבו, גיזומים פראיים לצורך ניצול ענפיו החזקים כחומר לבניה או להסקה לא יכלו לו. במצוקתו כי רבה מצליח עץ הזית לעורר פקעים רדומים החבויים על גזעו וענפיו. פקעים אלו לאחר התעוררותם הופכים לעורקי חיים חדשים והם אלו היוצרים את פיתוליו היפים של הגזע, זו גם הסיבה שבגללה ניתן לראות לעיתים עצי זית חלולים לגמרי אך הם עדיין ירוקי עלים ונושאי פרי". (מתוך אתר משתלת נימפאה)

כמה עידוד ניתן לשאוב מאופיו של עץ הזית דווקא בימים קשים אלו. עץ הזית המסמל הן את השורשיות בארץ והן את השלום, דומה לעם היהודי. עם חזק, עמיד ובלתי ניתן להכחדה.

מתוך תפילה לשלום מדינת ישראל / הרב עפר שבת בית הלחמי – קהילת צור הדסה

אֲנָא, בְּכֹחַ גְדוּלַת יְמִינֶךָ,
פְּרוֹס עַל מְגִינֵּי אַרְצֵנוּ אֶת סוּכַּת שְׁלוֹמֶךָ
שַׂא כַּפְךָ עֲלֵיהֶם וְהַצִּילֵם, מִּכֹּל צַר וְאוֹרֵב וּמִּכֹּל קָלִיעַ מְבַקֵּשׁ נַפְשָׁם.
תֵּן בּהֶם עֹז וָלֵב, לְהַבְחִין בֵּין אוֹיֵב וְאוֹהֵב
בֵּין בְּנֵי בְּלִיָּיעָל לְּבֵין בְּנֵי אַבְרָהָם.
אֲנָא, בְּכֹחַ גְדוּלַת יְמִינֶךָ,
שְׁמוֹר עַל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּתְּךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,
לְמַעַן נַגְדִיל שִׁמְךָ בֵּין כֹּל בָּאֵי עוֹלָם,
אֲנָא בְּכֹחַ,
אֲנָא,
בְּלִי כֹּחַ.