מאת: יהודה גובני
בימים אלה, בשבתות אלה, אנו קוראים את מסכת אבות לפרקיה. לא רק קוראים, גם חווים, גם מרגישים, מפנימים. מסכת אבות טובה לכל ימות השנה ובכל ימות השנה, מבוקר עד זריחה, וחוזר חלילה. מסכת אבות משייכת ומשתייכת ברלוונטיות מדהימה במגענו, בחיכוכנו, בהתנהלותנו במערכות יחסים בכל זירה. מסכת אבות היא האם והאב של תורת המידות שלנו. אין בה פלפול, ואין בה העמקת לימוד. יש בה עומק שיש לחתור אליו בידיעת עצמנו, בהבנת עצמנו, בבחינת עצם היותנו בני אדם, בשר ודם, מעבר ומעל לתכונת הבשר והדם המובנות מאליה או הלכאורה מובנת מאליה. מסכת אבות מלמדת אותנו, מעודדת אותנו להיות בני אדם, לחיות כבני אדם ולחיות את בני האדם. היא מורה לנו להישאר נאמנים לצלמנו כדמותנו. בכל שנה ושנה ניתנת לנו ההזדמנות להיחשף למתחולל בקרבינו, במערכות כליותינו ולבותינו ושרעפינו והגיגינו ונטיותינו, ובכל מה שעשוי לכונן או לחבל. מסכת אבות בעיניי, בעיני רוחי, ראויה לכותרת משנה שאין טוב הימנה, שאולה בעצם מאחד מפרקיה ומהלכותיה.
"איזו מכובד? המכבד את הבריות!", אומר הצירוף האלמותי, אחד מני רבים במסכת המקיפה ורבת העצמה. ומיהו המכבד את הבריות? זה המכבד את אביו ואת אמו, זה המכבד את שכניו, זה המכבד את האלמוני ואת הזוטר ואת מי ששרוי במצוקה. ואיך מכבדים, ואיך מתכבדים, ואיך ידע המתכבד שהוא מתכבד, ואיך ידע המכבד שהוא מכבד? ובכן, ה'כבוד' כבר גוזר מעצמו את התואר 'כבד' שמכבד ומייקר את משמעו. הכבוד כבד. המכבד מרגיש את כובדו ואת יקירותו ואת יוקרתו ואת יוקרו של המתכבד. הוא מוצא בו את תבנית עצמו הבראשיתית נוסח "כי בצלם ה' עשה את האדם". כן, האדם! לא את המנהל ולא את סגנו ולא את המלך ולא את כתרו, ולא את כל מי שאנו מציבים בראש הפירמידה בתוקף מוסכמות וחוקים וכורח היררכיה מתבקשת.
זהו הכבוד האמיתי ולא גינוני טקס מלאכותיים מתחייבים. הכבוד הוא בהבנה שזולתך נברא ונעשה כמוך, בצלם האלוקים. אבל ההבנה, עם כל הכבוד להבנת חשיבותה, אינה מספקת את הכבוד האמיתי. האתגר הוא במעבר מהרגש הפסיבי ליוזמה המעשית שמתרגמת אותו במהלך משולב של תגובה ותוצאה. כך, למשל, כבודך לתלמידך יסתעף לקשר ההקשבה ההדדית שמעשים לצדו, אם בתחושת ההישג הממשי והיכולות, ועוד כהנה וכהנה דקויות שאינן דקות כלל ועיקר, וכובדן ניכר גם ניכר מאישיות נבנית והולכת ומכוננת. חובת הכבוד הבסיסי והמתבקש ממנה הלאה הלאה, משרתת עוד ועוד את ההכרה בכבודנו העצמי ובכבוד המגיח ממנו אל בן שיחנו ועמיתנו, בדמותנו כצלמנו. ומסכת אבות היא היא המנחילה לנו את ערך הכבוד וההתכבדות הנישא על כתפנו הרחבות והמתרחבות.
ויהי רצון שלא נתעייף מלכבד, שלא נישחק, שלא נמאס ולא נימאס - כיון שהכבוד האמיתי לעולם אינו תם ואינו נם בחושינו המזהים את האוצר המזמין בכל אשר נפנה וגם נמעד. כי העומד מנגד לא יעמוד מנגד. הוא ירכון להכביד, לכבד, להתכבד בפעם המי יודע כמה, בפעם המי יודע איך...
קרדיט צילום: depositphotos.com
