בשישה בדצמבר צפוי להתקיים בבית המשפט העליון דיון שעניינו חלוקת נטל הנשיאה במזונות ילדים (בע"מ 919/15).
נכון להיום, עפ"י הדין הקיים, גבר יהודי שמתגרש ממיט על עצמו אסון כלכלי; הוא מחויב, כמעט באופן אוטומטי, לשאת במזונות ילדיו הקטינים, כשהפסיקה הציבה רף מינימאלי של כ-1,300 שקל לילד, בצירוף השתתפות בהוצאות המדור ואחזקתו בשיעורים שנעים בין 30% ל-50% - תלוי במספר הילדים, וזאת עוד לפני מחציות (השתתפות בחוגים, שיעורים פרטיים וכו').
האבסורד הוא, שהחיוב המושת על האב מנותק לגמרי מכושר השתכרותה של האם ומיכולותיה הכלכליות, באופן שיכול להיווצר מצב בו האב יגיע לאחר תשלום המזונות לפת לחם, ואילו האם תשביח את הכנסתה הפנויה ביחס למצב לפני השבר. בל נשכח שאנו חיים בעידן בו יותר ויותר נשים הינן נשות קריירה מצליחות, העושות חיל בעבודתן, ובד בבד, יותר ויותר גברים נוטלים חלק הולך וגדל בעול מטלות משק הבית ובגידול הילדים. כך גם לאחר מועד הקרע – דבר הנהוג לכנות "משמורת משותפת".
חוק המזונות קובע, שאדם חב במזונות ילדיו הקטינים בהתאם לדין האישי החל עליו. להבדיל מהדין האזרחי – הטריטוריאלי, משתנה הדין האישי מאדם לאדם בהתאם למאפייניו (דת למשל). עבור יהודים, מדובר בדין תורה. דינו האישי של הגבר היהודי נחרץ איפוא, ומוטלת עליו חובה מדורגת לשאת במזונות ילדיו הקטינים; עבור גילאי 0-6 החיוב מדאורייתא הוא חיוב אבסולוטי.
עבור גילאי 6-12/13 החיוב הוא מכוח דיני הצדקה (תקנות אושא). עבור גילאי 12/13-15 החיוב אף הוא מכוח דיני הצדקה (תקנת הרבנות הראשית תש"ד). כל מדרגות החיוב הללו הינן בנות כפייה, בעוד שהחיוב מגיל 15 עד 18, שאף הוא מכוח דיני הצדקה, עבר סובלימציה והוא מוטל על שני ההורים – כל אחד כפי יכולתו, אחרי שסיפקו את צרכיהם הם.
כאדם, כגבר, כיהודי, כאיש חושב במאה ה-21, כחילוני וכמי שרואה את חיי האומללות והעוני המרוד הנגזרים על גברים, אשר חיי הנישואין שלהם עלו על שרטון, חשתי חובה להעלות דברים אלה על הכתב בבחינת קול קורא. אני תקווה שבית המשפט העליון ישכיל להתאים את הדין העברי לעקרונות של צדק ושוויון, ולשינוי העיתים
דין אישי זה קנה שביתה בהלכה הפסוקה ויושם, מטבע הדברים, בערכאות המבררות ובערכאות הערעור, עד שהגיחה הסנונית הראשונה, ובישרה רוח של שינוי, רוח של תקווה, רוח בה מפעמים עקרונות של צדק והוגנות, של תום לב, של ערך השוויון, אשר הינו נשמת אפה של השיטה.
בין לבין ישבו על המדוכה שתי ועדות מרכזיות; ועדת שניט, אשר דנה באחריות ההורית בגירושין, ומסקנותיה (2011) היו להעביר את מרכז הכובד לאחריות הורית משותפת, וועדת שיפמן, אשר דנה במזונות הילדים, ומסקנותיה המפורשות (2012) היו לא עוד חבות לפי דין האישי, אלא חלוקה לפי נוסחת איזון כולל של הכנסות המשפחה, כאשר כל מקרה פרטיקולארי ינותח ויחושב לפי שלל הפרמטרים המיוחדים לו (ומן הסתם יילקח בחשבון השימוש לרעה שגברים עלולים לעשות בחובה המוחלטת שנגוזה).
גם תקנת הרבנות הראשית שונתה בינתיים, ובסוף שנת 2015 נקבע: "על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם." החרה החזיק אחרי שינוי זה בתקנת הרבנות הראשית כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 8915/15 פלוני נ' פלונית שניתן בראשית שנת 2016.
ואולם, עד כה מסקנות שתי הוועדות הנ"ל טרם אומצו על יד המחוקק (אם כי הן אומצו כמקור פרשני ע"י בתי המשפט) והערכאות השונות לא היו תמימות דעים לגבי השיעור והמועד בו יש להפחית (ומדוע לא לבטל כליל בעת הצורך?!) את המזונות והמדור במקרה של משמורת משותפת או מתווה קרוב לכך.
כפועל יוצא, ישנן כיום מספר אסכולות בפסיקות בית המשפט המחוזיים השונים (היושבים כערכאת ערעור על בית משפט לענייני משפחה) כאשר כל אסכולה דוגלת בשיעור הפחתה שונה, מגמה אשר אינה רצויה כלל ועיקר מקום בו חותרים ושואפים למדיניות של אחידות, יציבות וודאות (ר' תמ"ש 53988-04-15 א.כ. נ' י.כ. שניתן לאחרונה).
כאדם, כגבר, כיהודי, כאיש חושב במאה ה-21, כחילוני וכמי שרואה את חיי האומללות והעוני המרוד הנגזרים על גברים, אשר חיי הנישואין שלהם עלו על שרטון, חשתי חובה להעלות דברים אלה על הכתב בבחינת קול קורא. אני תקווה שבית המשפט העליון ישכיל להתאים את הדין העברי לעקרונות של צדק ושוויון, ולשינוי העיתים. היטיבה לנסח את הדברים כב' השופטת פאני גילת כהן: "לפיכך מתעורר הצורך לבחון מחדש את ההלכה הנוהגת, ולמצוא את שביל הזהב בין ההלכה הקיימת ובין עקרונות השוויון והצדק, המשמשים ממילא כיריעה הפרושה מעל לראשנו"
הכותב אינו עוסק בתחום דיני המשפחה, ואין ברשימה זו כל יומרה להקיף את כלל הסוגיות המורכבות, הסבוכות והכאובות העולות בדינים אלה, אלא רק להטיל אלומה ממוקדת על עיוות שלדעתו הגיעה העת לתקן.