כשמתקשרים אליי איש או אישה לייעוץ, ומתלבטים אם עדיף להם לתבוע את בן זוגם, או להציע להם ללכת לגישור בשיתוף, יש קו עדין וזהיר שצריך לברר.
כמי שחובשת את שני הכובעים, עורכת דין, אך גם מגשרת- אני מצהירה בפני כל תמיד: אם אפשר בדרכי נועם, ובלי בית משפט- עדיף. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה אם אתם זוג ממוצע- משכורות סבירות, דירה משכנתא, וילדים בשלב בו הם בבית.
ולמה במיוחד עבור אותם זוגות? כי ההליך המשפטי הוא ארוך, ומייסר, שלא לומר יקר, וכואב לשני הצדדים- אז אם יש פתח ולו קטן שאפשר להימנע מכך, לפחות כדאי לנסות- ושמור את האפשרות לבית המשפט לאחר כך.
אם תשכילו לעשות ויתורים ולהיות יצירתיים בפתרונות לטובת שניכם, אתם יכולים לצאת מהליך גישור וגירושים, חבולים הרבה פחות, עם מינימום משקעים, והרבה אנרגיה להמשיך באופטימיות דרך חדשה.
אבל- הלא תמיד יש אבל, יש מקרים בהם ההמלצה הזאת תשתנה. מתי? על זה אני מתקשה לשים הגדרה, ואפשר לומר שמדובר ב"חוש" שהגיע מהניסיון וההיכרות עם זוגות רבים ומגוונים.
ראשית, כשיש סיפור של אלימות במשפחה, אני נוטה לשלו גישור. אינני רוצה לומר באופן גורף, שאף פעם לא אוכל לגשר בין בני זוג שהיתה להם דינמיקה או אירועים של אלימות (כי עובדתית הצלחתי)- אך כשיש סיפור של אלימות ברקע, תמיד יידלקו נורות.
חוסר שוויון מהותי בין צדדים שנוצר מאלימות- גם כלכלית או מילולית ולא רק פיסית, הוא עניין שלא ניתן להתעלם ממנו, וצריך להשקיע הרבה מאוד בגישור על מנת שהפער הזה לא יביא לתוצאה מעוותת ובלתי הוגנת.
בניגוד למה שנהוג אולי לחשוב, פרידה על רקע בגידה בין בני זוג דווקא כן מתאימים, ברב המקרים לגישור. ראשית כי צד פגוע זקוק לאוזן קשבת, ולעיתים הצד הפוגע זקוק למרחב להסביר- שני הדברים הללו לא מקבלים דגש בין כתלי בית המשפט. שם מתאכזבים זוגות כגון אלו להתאכזב שהמערכת לא "מענישה" בוגדים, ולא "מחלקת פרסים" על התנהגות ראויה.
ובכל זאת חשוב להדגיש: אם יש לכם מחשבות על פרידה, לפני שאתם בוחרים אם לפעול יחד עם בן הזוג, או מולו, קבלו ייעוץ. תמיד כל מקרה הוא לגופו- ואל תתביישו לומר, גם לעורך הדין הלוחמני ביותר- אני מעדיף לסיים בדרכי נועם ובגישור.
