השבוע לפני 42 שנה, יצא תקליט ענק של לד זפלין ולא שהאחרים שלה לא היו כאלה. פיסיקל גרפיטי - תקליט כפול - יצא ב-24.2.1975 והיה מעלות נוספות לרקיע שבנתה הלהקה. זה אלבומה השישי של הלהקה והראשון שיצא בחברת התקליטים החדשה שהקימה, SWAN SONG. ג'ימי פייג' היה זה שבא עם הרעיון לשם האלבום. לפני ההקלטות לאלבום הזה עמדה הלהקה בפני משבר רציני.

בסיסט/קלידן הלהקה, ג'ון פול ג'ונס, הודיע שבכוונתו לפרוש מהלהקה. הוא התעייף מסגנון החיים הפרוע של הלהקה בדרכים והודיע למנהל הלהקה, פיטר גראנט, שברצונו להפוך להיות מנהל מוסיקלי של מקהלה. לא ידוע עם עניין המקהלה היה בדיחה של ג'ונס אך כוונתו לפרוש הייתה רצינית. גראנט, שהבין שהוא חייב לפעול מהר, הציע לבסיסט לנוח קצת עם משפחתו ולשקול שוב את העניין. ג'ונס עשה זאת וחזר עם כוחות מחודשים ללהקה.

הלהקה חזרה לאולפנים וכתבה והקליטה שם שמונה שירים חדשים. הם ידעו שהאלבום הזה יהיה ארוך יותר מוויניל בודד. זה לא הבהיל אותם כי בזמן ההוא הלהקה נחשבה לאחת המצליחות ביותר בתחום הרוק. ההצלחה הכלכלית של האלבום הייתה מובטחת בכל פורמט בו היה יוצא. האלבום הזה מורכב מקטעים שהוקלטו בשנים שונות של הלהקה. חלקם הוקלטו במיוחד לאלבום וחלק אחר הינו OUTTAKES.

וידאו: TRAMPLED UNDERFOOT

 ממשיכים "להשאיל" רעיונות מבלוזים ישנים 

השיר שפותח את האלבום נקרא CUSTARD PIE. לד זפלין ידועה ב"השאלת" רעיונות מאמני בלוז ישנים וכבר בשיר הפתיחה יש גניבת מילים מקטע בשם DROP DOWN MAMA של סליפין ג'ון אסטס ומקטע נוסף משנת 1939 בשם I WANT SOME OF YOUR PIE של בליינד בוי פולר. השפעה נוספת מדי לשיר הזה באה מקטע בשם CUSTARD PIE BLUES של בראון מגי משנת 1947.

כמו הרבה שירים קודמים של זפלין, גם בשיר הזה יש רמיזות מיניות ברורות. אך למרות האנרגיה הטעונה שבו, השיר לא בוצע מעולם בשלמותו בהופעות הלהקה. חלק קטן מהשיר בוצע באופן אקוסטי בהופעה ביוסטון טקסס ב-21 למאי 1977. ג'ון פול ג'ונס מנגן פה במקלדת קלאווינט בנוסף לגיטרת הבס.

השיר הבא הוא THE ROVER (זו מילת סלאנג בריטית ל'נווד') שנכתב עוד בשנת 1970 כקטע אקוסטי לגמרי. ההקלטה באלבום הזה נעשתה בשנת 1972, במהלך הסשנים לאלבום HOUSES OF THE HOLY. גם השיר הזה לא בוצע במלואו בהופעות הלהקה. 

השיר שחותם את צד א' של האלבום נקרא IN MY TIME OF DYING. זהו שיר גוספל עממי שקיבל הרבה גירסאות כיסוי מאז תחילת שנות השישים, כולל בוב דילן באלבומו הראשון וג'ון סבסטיאן, שהקליט את זה בשנת 1971 בשם WELL WELL WELL. אך לד זפלין כמובן לקחו לעצמם את קרדיט ההלחנה. לא יפה.
יש קטע בלוז בשם JESUS MAKE UP MY DYING BEDD שבוצע על ידי בליינד ווילי ג'ונסון בשנות העשרים. 

וידאו: קאשמיר

במקור נקרא קאשמיר "נוהגים לקאשמיר" ופלאנט כתב את מילותיו בעת שנסע ביחד עם ג'ימי פייג' במדבר סהרה בדרך לצפות בפסטיבל פולקלור בדרום מרוקו. זה אחד השירים היחידים שזפלין השתמשה בהם בנגנים נוספים. נגני מיתר וכלי נשיפה הובאו לאולפן. זהו כנראה ההישג האמנותי הגדול ביותר של זפלין בכל הזמנים. העיבוד וההפקה כאן פשוט מושלמים. שלא לדבר על סאונד התופים המיוחד והעוצמתי של בונהאם

זהו השיר הארוך ביותר שיצא באלבום אולפני של זפלין. הוא הוקלט בזמן שהלהקה עבדה על רעיונות עיבוד בשבילו. לפיכך חברי הלהקה נכנסו כאן לג'אם מוסיקלי שנשאר בסוף כגירסה המוגמרת. ג'ון בונהאם נשמע בסוף השיר כשהוא שואל 'האם זה יהיה הטייק הסופי של השיר?'.פלאנט עצמו לא היה נלהב לבצע את השיר הזה בהופעות אחרי תאונת דרכים קשה שעבר עם משפחתו בעת חופשה ברודוס ב-1975.

צד ב' נפתח עם השיר HOUSES OF THE HOLY, שכפי ששמו מסגיר - הוקלט במהלך הסשנים לאלבום הקודם של זפלין. השיר ושמו מתייחסים לכינוי שמעריצי זפלין הדביקו למקומות בהם הופיעה הלהקה כ'בתי קדושה'. השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה של זפלין. 

השיר הבא הוא TRAMPLED UNDERFOOT שהחל כג'אם מוסיקלי של הלהקה ב-1972. קצב הפ'אנק בשיר הזה מגיע בעיקר בזכות נגינת הקלאווינט הנהדרת של ג'ון פול ג'ונס. השיר הזה יצא כסינגל בארה"ב ב-1974 והגיע למקום ה-38. בשנת 1975 הונפקו סינגלים עם השיר הזה לקראת הופעות הלהקה באולם EARLS COURT האנגלי, אך הם נגנזו בשל מדיניות הלהקה לא להוציא סינגלים באנגליה. כיום נחשבים הסינגלים הגנוזים האלה לפריט אספנים. רוברט פלאנט לקח / גנב מילים לשיר הזה מקטע בלוז של רוברט ג'ונסון משנת 1936 בשם TERRAPLANE BLUES.

ואז מגיע אחד משיאיו של האלבום. זה הקטע שחותם את צד ב', שנקרא KASHMIR. במקור נקרא השיר DRIVING TO KASHMIRR ופלאנט כתב את מילותיו בעת שנסע ביחד עם ג'ימי פייג' במדבר סהרה בדרך לצפות בפסטיבל פולקלור בדרום מרוקו. שניהם נסעו לטיול הזה מיד אחרי סיום סיבוב ההופעות של זפלין בארה"ב ב-1973.

זה אחד השירים היחידים שזפלין השתמשה בהם בנגנים נוספים. נגני מיתר וכלי נשיפה הובאו לאולפן. זהו כנראה ההישג האמנותי הגדול ביותר של זפלין בכל הזמנים. העיבוד וההפקה כאן פשוט מושלמים. שלא לדבר על סאונד התופים המיוחד והעוצמתי של בונהאם. קאשמיר הוא איזור הררי בפקיסטאן שהיה ידוע בין השאר גם בגידול חומר ממנו עושים את אבקת ההרואין.

עטיפת האלבום כללה צילום של בניין בניו יורק, כשחלונות הבניין נחתכו על מנת לגלות תמונות שהודפסו בעטיפה הפנימית שארזה את הוויניל עצמו. אחת התמונות מראה את המתופף ג'ון בונהאם כשהוא לובש מכנסיים צמודים של נשים...חוץ מהם נראים שם פרצופים של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, הבתולה מרי, ג'רי לי לואיס והשחקנית הגרמניה מרלן דיטריך

ג'ון פול ג'ונס: מוח מוסיקלי פורה בטירוף

הוויניל השני באריזה נפתח עם השיר IN THE LIGHT. השיר הזה נכתב במקור על ידי ג'ון פול ג'ונס בשם שונה, IN THE MORNING. בהמשך קיבל השיר הזה שבהתהוות את השם TAKE ME HOME. צלילי הפתיחה של השיר נוגנו על ידי ג'ון פול ג'ונס עם סינטיסייזר. האיש הזה כה מוכשר עד שהרבה שוכחים כי הוא מעבר לבסיסט.

יש לו מוח מוסיקלי פורה בטירוף ואני יכול לומר בוודאות שהרבה מהצלילים הידועים של הלהקה נרקחו בזכותו ולאו דווקא בזכות ג'ימי פייג', שמנגן בתחילת השיר הזה בגיטרה שלו עם קשת של כינור. מה שכן, פתיחת הסינטיסייזר הזו של ג'ונס התווספה לשיר רק אחרי שהוא היה מוכן כולו מבחינת מבנה. השיר הזה לא נוגן מעולם בהופעות הלהקה, למרות שפייג' ציין בראיונות שזה השיר שהוא הכי אוהב מהאלבום הזה.

השיר הבא הוא קטע סולו קצר של ג'ימי פייג' בשם BRON Y AUR. הקטע הזה הולחן והוקלט בשנת 1970 במהלך הסשנים לאלבום השלישי של זפלין. למי שתוהה, את שם השיר מבטאים בצורת BRON RAR. שם השיר הגיע מהמבנה בוויילס בו שהו פייג' ופלאנט ללא חשמל וכתבו שירים.

ג'ון פול ג'ונס, הודיע שבכוונתו לפרוש מהלהקה. הוא התעייף מסגנון החיים הפרוע של הלהקה בדרכים והודיע למנהל הלהקה, פיטר גראנט, שברצונו להפוך להיות מנהל מוסיקלי של מקהלה. גראנט, שהבין שהוא חייב לפעול מהר, הציע לבסיסט לנוח קצת עם משפחתו ולשקול שוב את העניין. ג'ונס עשה זאת וחזר עם כוחות מחודשים ללהקה

האווירה הרגועה ממשיכה עם השיר DOWN BY THE SEASIDE. גם השיר הזה נכתב במקור בשנת 1970. ההקלטה שפה היא משנת 1971 במהלך הסשנים לאלבום הרביעי של הלהקה. השיר הזה, עם ההשפעה הניל יאנגית הברורה, לא בוצע מעולם בהופעה. רוברט פלאנט הציע לשים את השיר הזה באלבום, אך לא כולם הסכימו עימו. ג'ון פול ג'ונס שנא אותו ורצה להשאירו בחוץ.

השיר הבא נקרא TEN YEARS GONE, שבמקור היה אמור להיות יצירה אינסטרומנטלית. פייג', שהרכיב את השיר מרעיונות מוסיקליים קטנים ושונים שרקח, השתמש כאן ב-14 גיטרות שונות. פלאנט כתב את השיר על חברה ישנה שעשר שנים לפני כתיבת השיר הזה העמידה אותו באולטימטום לבחור או בה או במוסיקה.

הפסנתן של הסטונס בא להתארח

השיר הבא הוא NIGHT FLIGHT, שהוקלט בשנת 1971 ומספר על בחור שמנסה להימלט מצו גיוס לצבא. זה אחד השירים היחידים של זפלין שאין בו כלל סולו גיטרה. השיר THE WANTON SONG הוא שיר ריתמי שמזכיר את IMMIGRANT SONG. הוא הגיע כתוצאה מג'אם סשן בחדר החזרות בשנת 1973. חברי הלהקה המשיכו לרקוח אותו במהלך בדיקות סאונד בהופעות שלהם. פלאנט אמר בראיון בשנת 1983 שהשיר הזה היה אחד הסשנים החשמליים, המהירים והפוריים ביותר שחווה עם הלהקה.

הקטע BOOGIE WITH STU הוא ג'אם שהוקלט בשנת 1971. השם המקורי שלו היה SLOPPY DRUNK BOOGIE. הפסנתרן כאן הוא איאן סטיוארט, הפסנתרן ומנהל ההופעות של הרולינג סטונס. לד זפלין השתמשה בתקופה ההיא באולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס, וכך נוצר הקשר עם סטיוארט (שגם ניגן פסנתר בשיר ROCK AND ROLL מהאלבום הרביעי).

המילים של השיר הזה נלקחו משיר בשם OOH MY HEADD של ריצ'י ואלנס. אימו של ואלנס קיבלה קרדיט לשיר מכייוון שבנה מת בתאונת מטוס וחברי זפלין רצו שהיא תרוויח כסף. גברת וואלנס לא זכתה לקבל כסף מתמלוגי בנה שמת. לכן השם MRS VALENS מופיע בקרדיט. אך בשנת 1979 נתבעה לד זפלין על ידי המו"ל של ואלנס על תמלוגים שלא שולמו לפי טענתו.

השיר BLACK COUNTRY WOMAN נקרא במקור NEVER ENDING DOUBTING WOMAN BLUES. הוא הוקלט בגינה האחורית בביתו של מיק ג'אגר בשנת 1972. בתחילת השיר נשמע ג'ימי פייג' שואל את טכנאי ההקלטה אדי קריימר אם ברצונו להקליט את רעש המטוס שחג מעליהם בשמיים. פלאנט השיב שברצונו להשאיר את המטוס בהקלטה.

לבושים בבגדי נשים

השיר שחותם את האלבום נקרא SICK AGAIN והוא נכתב על תופעת הנערות הגרופיות של לוס אנג'לס. השיר הזה נועד להזכיר לעולם שמדובר כאן באחת מלהקות הרוק הטובות ביותר של אז. הלהקה נהגה להופיע עם השיר הזה בסיבובי הופעות שלה בשנים 1975 ו-1977. פעם אחת, במהלך אופייני לשם השיר, חטף ג'ימי פייג' באמצע ביצוע השיר קילקול קיבה ונאלץ לרדת מהבמה ולבטל את שאר המופע.

עטיפת האלבום כללה צילום של בניין בניו יורק, כשחלונות הבניין נחתכו על מנת לגלות תמונות שהודפסו בעטיפה הפנימית שארזה את הוויניל עצמו. אחת התמונות מראה אתהמתופף ג'ון בונהאם כשהוא לובש מכנסיים צמודים של נשים. הצילום הזה נלקח במהלך הופעה של רוי הארפר בלונדון. גם רוברט פלאנט ומנהל הדרכים של הלהקה, ריצ'ארד קול, נראים באחד הצילומים כשהם לבושים בבגדי נשים. חוץ מהם נראים שם פרצופים של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, הבתולה מרי, אמן הרוקנרול ג'רי לי לואיס והשחקנית הגרמניה מרלן דיטריך.

האלבום עבר את מכירת מיליון העותקים בארה"ב כבר ביום הראשון של יציאתו לחנויות. הדבר שבר שיא מכירות בחברת התקליטים ATLANTIC.

אודיו: down by the seaside