האלבום L.A WOMAN של הדורז הוא מבחינתי ה'אבי רואד' שלהם. כשג'ק הולצמן, הבעלים של חברת התקליטים אלקטרה, שמע את ההקלטה הראשונה מהסשנים לתקליט הזה הוא אולי ידע בליבו שזה יהיה תקליטו האחרון של ג'ים מוריסון כזמר.

בנובמבר 1970 חזרו חברי להקת הדלתות לאולפני סנסט סטודיו, בהם הוקלטו שני אלבומיהם הראשונים. אך האווירה השמחה של לחזור למקום שאתה מכיר ואוהב התחלפה מהר מאד במשהו לא טוב. לחברי הלהקה היו ביד כמה שירים לא גמורים, הקלטות ג'אם של בלוזים שלא הלכו למקום שאפשר להיאחז בו. והיה שיר אחד שהיה די גמור בשם LATIN AMERICA.

כשהלהקה הציגה בפני המפיק הקבוע שלה, פול רוטשילד, את השירים להקלטה, נשמעה דממה באוויר. דממה מתוחה. ללהקה לא היו מספיק רעיונות מוכנים ואילו רוטשילד הגיע אליהם בגישה של "קדימה, תראו לי מה יש לכם..". כשהבין שהמצב הולך להיות תהליך מתסכל של מתחים ועצבים למציאת מוסיקה הולמת, החליט רוטשילד שנמאס לו.

הוא נזכר בסשנים הקשים לאלבום השלישי של הלהקה, WAITING FOR THE SUN. הוא לא רצה לעבור את זה שוב. מה שהוא שמע בסתיו של 1970 זה שירים שלא קיבלו זמן ראוי מצד חברי הלהקה על מנת להביא אותם לרמה טובה. אך לפחות חברי הלהקה ידעו שיש להם ביד שירים טובים מבחינה רעיונית. הגישה שלהם הייתה הפעם להישען יותר על אווירת הבלוז, אך רוטשילד לא ראה את זה. הוא ניגש לטכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, ואמר לו שהוא עוזב. והוא הוסיף שהשיר על הרוצח בדרכים נשמע לו כמו מוסיקת ג'אז במסיבות קוקטייל.

מוריסון 'מזדקן' ומשמין

וכך פרש מהפקת הלהקה המפיק שעזר לה להיבנות. הוא כבר היה ללא טיפת אנרגיה בתוכו. בתקופה ההיא היה רוטשילד בסיכסוך גדול עם הבוס שלו באלקטרה ג'ק הולצמן. רוטשילד הפך לפרי-לנסר. הוא זכר היטב את הסשנים הקשים שלו עם הלהקה להרכבת התקליט הקודם MORRISON HOTEL. גם הרכבת תקליט ההופעה ABSOLUTELY LIVE לא נרשם כחוויה חיובית עבורו. מה גם שהפרויקט של אלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין - PEARL - הותיר אותו מיובש. הוא עוד לא התאושש ממותה של ג'ופלין, קצת לפני סיום ההקלטות לאלבום הזה שלה.

רוטשילד לא קנה את הקטע של ג'ים מוריסון החדש והמזוקן. מבחינתו הזמר הפך שמן ודוחה. מוריסון ניסה הכל בתקופה ההיא כדי להימלט מתיוגו כסמל מין. בייחוד לאור המשפט האזרחי שריחף מעליו לאחר ההופעה השערורייתית במיאמי, בה הוא נאשם כי חשף את איבר מינו לקהל. ג'ים מוריסון הפך לאלכוהוליסט חסר מוסר עבודה. רוטשילד מאס בו.

ארבעת חברי הלהקה ראו את רוטשילד עוזב ופרשו למסעדה קרובה על מנת לדון שם בתוכנית הבאה. קריגר הגיטריסט הציע שהוא יהיה המפיק. מוריסון התנגד ואמר שיש לו תוכנית אחרת. הוא הציע שהלהקה תעבור להקליט בחדר החזרות שלה, איפה שתיפקד גם המשרד שלה. הצעתו כללה גם את בוטניק כמפיק. ברוס בוטניק הטכנאי אמר להם שלא ידאגו ושישמח להפיק.

וכך הביא עימו בוטניק את כל ציוד ההקלטה לבניין המשרדים של הלהקה, ששכן בין בתי מלון זולים, מועדוני חשפנות וחנויות אלכוהול בכתובת שדרת סנטה מוניקה 8512. המקום עצמו היה מוזנח. שולחן העבודה של מוריסון היה עמוס בבקבוקי בירה ושאר אלכוהול ריקים. מאפרות מפוצצות בבדלי סיגריות וזנבות של ג'וינטים חיכו שמישהו יפנה אותן.

"אוהב אותך בטירוף" - בהשראת החברה טורקת הדלתות

בוטניק נתן ללהקה את התחושה שחבריה צריכים לקחת אחריות על עצמם בשביל שהתהליך הזה יעבוד כמו שצריך. והטריק עבד. הוא הביא לחדר החזרות את קונסולת ההקלטה שהלהקה הקליטה עימה את תקליטה השני, STRANGE DAYS. זה היה מיקסר של שמונה ערוצים. הוא מיקם אותו בקומה התחתונה של המבנה. הוא גם התקין אינטרקום על מנת לתקשר דרכו עם חברי הלהקה שהיו אמורים לנגן בקומה השניה.

ג'ים מוריסון לקח את עצמו ברצינות ותיפקד כמו שצריך בהקלטות. הפעם לא היה עליו רוטשילד המפיק ששיגע אותו בדרישות, כך שהיה לו קל יותר להיות רגוע. כמו כן, חברי הדלתות לא פחדו מלטעות בנגינתם. הם רצו ליצור אווירה ספונטנית ולהקשיב לטעויות במידה ויש ולבחור את אלו שנשמעות טוב מספיק. ממש כמו במוסיקת ג'אז שבה הולכים על סיכונים ולא חושבים על הפקת ההקלטה אלא על הספונטניות שמתרחשת באותו רגע.

השיר THE CHANGELING, שפותח את התקליט, נכתב כבר בשנת 1968. מוריסון קיבל את ההשראה מסרט סטודנטים שראה באותה שנה שנקרא כשם השיר. השיר הזה יצא בצד ב' של התקליטון RIDERS ON THE STORM. מוריסון שר פה SEE ME CHANGE ואכן אפשר לראות ללא מאמץ ששינוי גדול מאד חל בו. השיר הזה נשמע מאד אמין מפיו באותה תקופה.

השיר LOVE HER MADLY נכתב על ידי רובי קריגר על חברתו (ואחר כך אשתו), לין, שנהגה בעת מריבות ביניהם לקום ולעזוב את הבית בטריקת דלת חזקה מאוד. השיר יצא על גבי תקליטון במרץ 1971 והפך ללהיט גדול ללהקה.

קליפ:  LOVE HER MEDLY - מתוך חזרה

השיר BEEN DOWN SO LONG קיבל את שמו והשראתו מספר מאת ריצ'ארד פארינה בשם הזה, שיצא בשנת 1966. יומיים אחרי יציאת הספר הזה נהרג פארינה בתאונת אופנוע. גם מוריסון מת זמן לא רב אחרי יציאת האלבום הזה. שיר הנושא של התקליט ידוע בין השאר בגלל איזכור המילים MR MOJO RISIN, שהן היפוך אותיות של JIM MORRISON.

החתולים שהפכו לאריות

מוריסון חזר על המילים האלה שוב ושוב ובקצב מתגבר. הוא  השתמש במילה MOJO כמשהו מיני לגמרי. כמו סוג של אנרגיה מינית אישית. בעוד שהאנשים השחורים של הבלוז שרו את המילה הזו כשכוונתם לוודו. את השירה בשיר הזה הקליט מוריסון בחדר האמבטיה שבמתחם. לוס אנג'לס הפכה בידיה של להקת הדלתות לדבר נשי וסקסי. הלהקה ביצעה את השיר הזה רק פעם אחת בלבד בהופעה חיה. זה היה ב-11 לדצמבר 1970 בדאלאס. 

וידאו:  L.A WOMAN

השיר HYACINTH HOUSE נכתב על ידי מוריסון וקריגר בביתו של הגיטריסט.החתולים שהסתובבו בחצר ביתו של קריגר הפכו אצל מוריסון לאריות. יש בשיר הקבלה לסיפור מיתולוגי בו HYACINTHUS, שהיה מאהבו הצעיר של האל היווני אפולו, נרצח על ידו. ומהדם שנשפך ממנו על האדמה החל לצמוח היקינטון. אם לוקחים את גרף הזמנים שלקח להקליט כל אלבום של הדלתות - מגלים שהאלבום הראשון לקח כמה ימי הקלטה ומאז כל אלבום לקח יותר זמן מקודמו. עד שהגיע LA WOMAN והחזיר את הגרף להיכן שהיה בהתחלה. הדלתות הקליטו בכל יום שיר אחד.

בתקופה הזו הייתה ללהקה בעיה נוספת - תקרית הספק התערטלות של מוריסון על הבמה במיאמי לא איפשרה לה להופיע בקביעות. הרבה מפיקי הופעות משכו את ידיהם מהדלתות כי פחדו מתקריות דומות. המצב הזה לא עשה טוב ללהקה. בסשנים להקלטת האלבום השתתפו גם נגן הבס של אלוויס פרסלי, ג'רי שף וגם נגן גיטרת ליווי בשם מארק בינו, שאיפשר לקריגר לנגן בחופשיות יתרה בסולואים שלו. ואיך אפשר לציין את הדלתות מבלי עבודת הקלידים המעלפת של ריי מנזרק והתיפוף הדינמי של ג'ון דנסמור...

ההופעה האחרונה בניו אורלינס

ההופעה האחרונה של הדלתות עם ג'ים מוריסון נערכה ב-12 לדצמבר 1970 בניו אורלינס. מוריסון עלה לבמה כשהוא שיכור לגמרי והחל לספר בדיחות מבולבלות ואף מביכות. זה היה במקום בשם WAREHOUSE בניו אורלינס. מוריסון עצמו היה פה רחוק משיאו. הוא השמיט פה ושם מילים חשובות מהשירים. מנזרק, קלידן הלהקה, טען אחרי כן שהוא ראה במופע הזה כיצד כוחותיו של מוריסון עוזבים אותו. הקהל שנכח במקום ראה שמשהו לא בסדר עם הסולן הכריזמטי לשעבר.

השיר האחרון במופע היה LIGHT MY FIRE. במהלך הסולואים בשיר פנה מוריסון לכיוון התופים של ג'ון דנסמור ונשכב לפניהם. הבעייה הייתה שהוא לא קם כשהיה צריך לחזור ולשיר. דנסמור עזב את עמדת התופים וניגש לדחוף את מוריסון בחזרה למיקרופון. מוריסון נעמד לבסוף מול המיקרופון ומילמל דברים שלא קשורים לשיר. אך מה שבא אחר כך היה דבר לא צפוי. מוריסון המתוסכל לקח את המיקרופון שלו וחבט אותו במלוא עוצמתו על רצפת הבמה. המיקרופון התנפץ לרסיסים. ואז מוריסון לקח את סטנד המיקרופון, זרק אותו לקהל ועזב את הבמה. 

חברי הלהקה הבינו שלא יוכלו להופיע עוד כך והחליטו לחדול מהופעות.סוף בימתי עגום לפרפורמר שהיה ענק.

התקליט LA WOMAN יצא ב-19 לאפריל 1971. ב-21 למאי 1971 פורסמה כתבה העיתון 'להיטון' שהכותרת שלה הייתה 'הדלתות מתפרקות?'. בכתבה הקצרה הזו יש איזכור לכך שג'ים מוריסון עזב לפאריז. כיום אנו יודעים שמוריסון נשאר שם לנצח והשאיר אחריו תקליט נצחי שהיה שירת הברבור שלו.

דוקו-וידאו: סיפור עשיית התקליט ל.א וומן (59 דקות)