בשנת 1968 הייתה להקת "וולווט אנדרגראונד" שם חם בשוק המוסיקה של ניו יורק, אך לא מעט לפני כן למדה הלהקה שיש מחיר כבד לחיבור עם אנדי וורהול. וורהול היה זה שפרש את חסותו על הלהקה בראשית דרכה שנתיים קודם. הוא גם היה זה שמימן את פעילותה וגם עיצב את עטיפת אלבום הבכורה שלה. כן, זה עם הבננה.

הקלטות אלבום הבננה לא עברו באופן חלק. זה היה נראה כאילו כל חברי הלהקה שהשתתפו בו לא היו מרוצים מהתהליך. הדבר לא היה מפתיע. וורהול היה אז בתהליך גילוי של בחורה גרמניה יפהפייה בשם ניקו, שהייתה מקושרת לגורמים בעולם האומנות האירופאית וגם ללהקת הרולינג סטונס.

וורהול ראה את חברי מחתרת הקטיפה פיונים במשחק השחמט שלו. הוא ראה בעצמו השליט שלהם. הייתה לו תוכנית: להציע לממן ללהקה את הקלטות אלבום הבכורה. התנאי שלו היה שהם יעסיקו בהקלטות את ניקו כזמרת הלהקה ואותו כמפיק. זאת למרות שבמציאות לא נראה וורהול באולפן. תעריף ההקלטות עמד על 2,500 דולר.

תנאי האולפן היו רחוקים מלהיות אידיאליים. האולפן עצמו עדיין היה בתהליך בניה. ג'ון קייל, בשל היותו נגן הוויולה של הלהקה, הפך בשל כך להיות גם המעבד שלה. לו ריד כתב שירים והעביר אותם לקייל, שנהג להאט את הקצב שלהם.

בתחילה לא היו לניקו שירים לשיר באלבום. הסיבה:  לו ריד בכלל לא רצה אותה בעניין. הייתה אף הרגשה שריד קינא בניקו על תשומת הלב שהיא קיבלה מוורהול. מה שכן, היו סיבות מוסיקליות טובות לריד לא להשתמש בניקו. היא הייתה חירשת באוזן אחת עקב עור תוף פגום. הדבר גרם לה הרבה פעמים לאבד כיוון בשירתה. שאר חברי הלהקה, שלא הבינו את מצוקתה אז, חרקו שיניים וסיננו "ברכות" נגדה.

מה שכן, לניקו היו שני צדדים בקולה. האחד היה רועם במבטא גרמני. השני היה לחשני וסקסי. אך באולפן ההקלטות היא אולצה לשיר שוב ושוב, לפי דרישת שאר הלהקה, עד שלא פעם נשברה ופרצה בבכי. הזמן תיקתק באופן אכזרי נגד הלהקה. לא היה זמן לבצע שיפורים. השירים הוקלטו בעיקר כהופעה חיה באולפן. לא היה זמן להעלות תפקידי נגינה לאחר מכן. האקוסטיקה באולפן הייתה כה רעה עד שהמגברים של הגיטרות הטביעו לא פעם את צליל התופים של מורין טאקר המתופפת.

ברגע שההקלטות הושלמו החלו חברי הלהקה בחיפוש קדחתני אחרי חברת תקליטים שתסכים להוציא את זה. כשהגיעו עם ההקלטות לאהמט ארטגון, מחברת התקליטים אטלנטיק הוא זרק את הלהקה ממשרדו בטענה שאין לו עניין בשירים על סמים ("הירואין", "מחכה לאיש").

בהמשך הגיעו עם ההקלטות לחברת אלקטרה. שם לא הסכימו שתהיה נגינת וויולה בשירים. לבסוף הגיעו החברים לחברת קולומביה. שם פגשו את המפיק טום ווילסון, שאמר להם לחכות קצת כי הוא בדיוק עובר לחברת תקליטים בשם MGM. ווילסון תיכנן להחתים את הלהקה לחברה החדשה אליה עבר. שם היה תת-לייבל בשם VERVE שהתאים לאופי הלהקה.

אך הדבר לא היה פשוט. כי ווילסון לא התעניין בלהקה אלא בעיקר בניקו. הוא התבאס שניקו שרה רק שלושה שירים מההקלטות ודרש מלו ריד לכתוב לה עוד שיר אחד שתשיר. את השיר החדש הזה הוא רצה להפיק ולהפוך לתקליטון שיקדם את האלבום.

השיר שריד כתב לפי הדרישה היה SUNDAY MORNING. אך כשהלהקה הלכה להקליט את זה באולפן החליט ריד שהוא רוצה לשיר את זה. וכך גם היה כשניקו עושה קולות רקע.

וידאו: SUNNDY MORNING

וידאו: FEMME FATALE (ניקו ולו ריד 1972)

כמו כן החליט המפיק החדש שחלק מההקלטות ייערכו מחדש בקליפורניה. הדבר גרם להרגשת חוסר אחידות פה ושם בסאונד של האלבום. ללהקה ניתנו שלוש שעות בלבד על מנת לנסות ולתקן עשרה שירים. הלהקה הספיקה רק כשלושה שירים מכל העסק. ברגע בו התקליט יצא לחנויות החליטה חברת MGM שהיא מפנה את הגב למחתרת הקטיפה. זאת לטובת להקה אחרת - "אמהות ההמצאה" של פרנק זאפה.

וכך, התקליט שנחשב כיום קלאסיקה הפך בזמן אמיתי לפצצת נפל שזחלה בקושי רב למקום ה-197 במצעד האמריקאי ומשם נפלה מחוץ לראדאר.

בננה על שם מה?

האלבום זוכה לעתים לכינוי "אלבום הבננה" בשל תדפיס הבננה שהכין וורהול עבור עטיפתו. הגרסאות המוקדמות של העטיפה הזמינו את רוכש האלבום "לקלף באיטיות ואז לראות" ("Peel slowly and see"), כאשר קילוף השכבה העליונה חשף תדפיס של בננה מקולפת בצבע עור גוף.

"I'm Waiting for the Man" מתאר אדם הממתין לסוחר ההרואין שלו בהארלם וכולל נגינת פסנתר דומיננטית של ג'ון קייל. "Heroin" האוונגרדי מתאר אף הוא שימוש והתמכרות להרואין (ריד היה מכור כבד להרואין בעת כתיבתו). המבקר מארק דמינג כתב כי "למרות שקשה לומר שהשיר מעודד צריכת סמים, הוא גם אינו מגנה אותה באופן ברור, מה שהפך אותו לבעייתי אפילו יותר בעיניהם של מאזינים רבים".

השיר מתחיל בקצב איטי וקיצבו מתגבר באיטיות כשהוא מדמה את תחילת השפעתו של הסם על המשתמש, עד הוא הופך להיות רועש מאוד בסיועה של נגינת ויולה פרועה ושרקנית של קייל. השיר חוזר לקצב בו התחיל וחוזר על התהליך פעם נוספת לפני שהוא מסתיים. "The Black Angel's Death Song" והשיר החותם "European Son" נחשבים לאוונגרדיים אפילו יותר, עם נגינת ויולה אלקטרונית חורקת ופרצים רעשניים של צלילי משוב (פידבק) ברקע. "Venus in Furs" הושפע מספרו בעל אותו השם של ליאופולד פון זאכר מאזוך וכולל נגינת ויולה קקופונית של קייל.

וידאו: WAITING FOR MY MAN

מתוך "The Black Angel's Death Song", המהווה דוגמה טובה למילות השירים מעוררות המחלוקת יחסית לאותה התקופה של הלהקה: "גורלו נפרש על גבי מגש למספר עצום של אפשרויות / מהן היה עליו לבחור, מה היה לו להפסיד /לא מדינה עטופת תרדמת ורדופת רוחות רפאים /בה התייפח גם התייפח המלאך השחור".

עיתון 'רקורד גייד' פירסם ביקורת במאי 1967: "הסאונד של התקליט הוא אלקטרוני, ואם אתם רוצים להבין את האלבום הזה אז אתם חייבים לקבל את הסאונד הזה, על מנת לצלול פנימה אל תוך המוסיקה. לו ריד חייב להיות מוכר בעולם המוסיקה ככישרון חדש וחשוב מאד".

עיתון 'הולאבאלו' האמריקני פירסם ביקורת בספטמבר 1967 : "אלבום לא מופק ודי שכיח שנשמע כמו חיקוי זול של בוב דילן. המוסיקה והאפקטים פה לא נעימים אך הם נדבקים אליך ולא מרפים ממך".

וידאו: HEROHIN

וידאו: דוקו - סיפורה של הלהקה