לפני כשבועיים עברה בכנסת הקריאה הראשונה לביטול חזקת הגיל הרך, שריד כמעט אחרון לתקופה של חלוקה ברורה שבה אמא מטפלת בילדים, ואבא יוצא לעבוד- סעיף בחוק הכשרות המשפטית שנותן בפירוש העדפה לאמא לגדל את הילדים תחת משמורתה עד גיל 6.

בלשון פשוטה, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר מסדיר את מעמד ההורים כאפוטרופסים במשותף על ילדיהם,  קובע כי כאשר הורים חלוקים על מי מהם יהא משמורן לילדים במקרה של פרידה, יכריע בית המשפט, ואולם, עד גיל 6 תיקבע המשמורת בידי האם, אלא אם הוכח כי היא אינה כשירה.

בשנים האחרונות חזקת הגיל הרך, מצאה את עצמה היום בעולם בלתי רלוונטי בעליל, והפכה לסלע המחלוקת בכל הקשור לשוויון בין המינים, לתפקידים מגדריים, ויותר חשוב מהכל- היא דחקה לפינה את טובת הילדים. בתי המשפט לענייני משפחה, שנדרשו להכריע במחלוקות, מצאו את עצמם לא אחת מתמודדים עם הצורך להכריע, בין אב שרוצה ומעוניין – וכשיר לא פחות מזוגתו, לבין אם הנסמכת על החזקה.

   

בעולם השוויוני ההולך ונבנה, לא פלא שחזקת הגיל הרך הפכה לקוץ שהולך ומכאיב, ונעשה ברור שאי אפשר להשלים עם קיומו. שופטים התפתלו פעם אחר פעם,  ובסופו של דבר הפסיקה דיברה בעד עצמה: לגופו של עניין טובת הילד גוברת.

כך למשל קבע כב' השופט אסף זגורי (בית המשפט לענייני משפחה בנצרת), באחד המקרים שנדונו בפניו כי: "חזקת הגיל הרך, היא רק אחד השיקולים הנשקלים, ולא השיקול הבלעדי והיא אינה מונעת דיון ענייני בטובת הקטינים".- זוהי רק דוגמא אחת מני רבות בה חזקת הגיל הרך קיבלה מקום פחות משמעותי, וטובת הילדים הפכה, כפי שהיא אמורה להיות, לשיקול המרכזי.

ברור כיום לכל, בעולם המשפט ומחוצה לו, כי טובת הקטינים היא השיקול המרכזי, ונדמה כי על כך אין כל ויכוח. המשמעות היא כי אם ברור לבית המשפט כי טובת הקטינים להיות במשמורת האב, כך יהא. חרף חזקת הגיל הרך. 

אם כך, מדוע ביטול החזקה, ומנגד האפשרות להותירה על כנה, מעוררים כל כך הרבה תרעומת?

התשובה לכך הינה שמחד, אין כל הצדקה לצמצם שיקול דעתו של בית המשפט. אם ממילא על בית המשפט לשים טובת הקטינים בפני הכל, מדוע יש צורך בחזקה, הרי ממילא, אם מיטיבה, שברור כי טובת הקטינים להיות בחזקתה, תקבל משמורת. מדוע עליה להיאחז בחזקה שקובעת באופן שרירותי כי כל אם הינה לכתחילה טובה מהאב?

בעולם השוויוני ההולך ונבנה, לא פלא שחזקת הגיל הרך הפכה לקוץ שהולך ומכאיב, ונעשה ברור שאי אפשר להשלים עם קיומו. שופטים התפתלו פעם אחר פעם,  ובסופו של דבר הפסיקה דיברה בעד עצמה: לגופו של עניין טובת הילד גוברת. כך למשל קבע השופט אסף זגורי: "חזקת הגיל הרך, היא רק אחד השיקולים הנשקלים, ולא השיקול הבלעדי והיא אינה מונעת דיון ענייני 

הדברים נכונים על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה כי כיום מחקרים מצביעים בבירור על משמורת משותפת כברירת המחדל הטובה ביותר עבור הקטינים. מאידך,  המתנגדים לביטול החזקה, חוששים בצדק, כי המשמורת הפכה לכלי ניגוח כנגד נשים ואמהות בכלל.

העולם השוויוני אליו אנו שואפים איננו כאן ועוד ארוכה הדרך. עדיין נשים מרויחות פחות, עדיין מרבית האמהות שמות את הטיפול בקטינים במרכז, ועדיין, מבחינה סטטיסטית, ברב הבתים, האם היא המטפלת העיקרית. ביטול החזקה רק חושף את כל אותן נשים, לאיום כי עליהן להמודד על משמורת, כאשר לעיתים היא נדרשת רק ככלי להפחתת מזונות, ולא אחת כאשר הקרבות הללו נערכים על גב הקטינים. גם בעניין זה לא יכול להיות ויכוח שאין הדבר בטובתם. 

כאמור הדרך לשוויון עוד ארוכה, אך ביטול חזקת הגיל הרך, וליתר דיוק, הפחתתו מגיל 6 לגיל שנתיים, פשרה תמוהה אך כנראה הכרחית, הם צעד מתבקש. יחד עם זאת העול על בתי המשפט יהא משמעותי וממוקד בטובת הקטינים, ויש לקוות, ככל שאכן יעבור החוק ויתקבל, כי הם יצליחו למנוע שימוש כוחני על גב הקטינים במאבקי משמורת.