צילומים: פרטי, ארכיון דני אומרי

 

1. הבדואי עם האנטנה

בתקופה שלפני המלחמה הארורה ההיא, הייתי תושב אילת, מנהל אגף התיירות והפיתוח בעירייה - עובדה שהביאה לכך שהכרתי מצוין את תוואי הדרך לשארם א-שייח 240 ק"מ אורכה. באחת התמונות שיש לי ושצולמה שנה לפני המלחמה בכפר של רפי נלסון, (אתר "הקינון" הבולט בישראל באותן שנים, לכל מי שרצה להזרק מהחיים ולתפוש ראש), אפשר לראות אותי מקשיב לשיחה בין ראש העיר אילת אשר אזר ז"ל לכוכב הקולנוע פיטר יוסטינוב שהיה אנטי –ישראלי ואנטישמי. כמנהל אגף הפיתוח והכלכלה של אילת שקדתי להמריץ הפקת סרטים בנופי המדבר כדי לעודד התיירות ויוסטינוב היה מעורב באחת ההפקות. והנה עברו כמה חדשים ופרצה המלחמה  ויום אחד בהתשה שלאחריה אני שומע ברדיו  לאחר יום קרב בעדבייה שבעומק מצרים את אותו יוסטינוב אומר שמדינת ישראל הייתה טעות שיש לבטלה. החברים שלי שראו שנעצבתי אל ליבי אמרו לי "תפסיק לקחת את זה יותר קשה מההפגזה המצרית הקשה שעברנו עכשיו במשך שש שעות  והיו לנו שני הרוגים בגללה".

בכל מקרה שום דבר לא הכין אותנו בזמן שהתמונה הזו צולמה, שהולך להיות "שמח". למען האמת, כמה חודשים לפני המלחמה, החלו להגיע ולהסתובב באילת הקטנה שמועות מוזרות על "בדואי" שנתפס באוהלו באיזור שארם עם חבל שהיה בעצם אנטנה ובחקירתו שתה את השתן שלו וסירב לשתות מים. במילואים האחרונים שלנו כשריונאים באופירה, בספטמבר 1973, חודש לפני המלחמה, לתדהמתנו "הבדואי  בקארוון" שהיה מוסד קולינרי ידוע בשארם סירב לתת לי ולעוד מילואימניק לאכול במסעדתו. פתאום האווירה מסביב לנו הפכה כמעט עויינת. יום אחד, באותו שירות מילואים, ואני מפקד בפועל של המחלקה המבצעית של הטנקים, התבצע תרגיל שריון גדול בקרבת שארם ונסעתי לצפות בו. התרגיל המעניין נגמר וכל הקצינים הבכירים עלו על האוטובוס בדרכם חזרה לשדה התעופה של אופירה וגם אני נפניתי לחזור למחלקה.

"לפני שירד גורודיש לשדה התעופה הרצנתי ואמרתי לו: "המפקד אנחנו מאותו גדוד, ואני אומר לך שמשהו לא בסדר בכל מה שקורה לאחרונה". "אל תדאג זוריק", אמר לי בחיוך, "היה נעים מאוד ולהתראות". זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אח"כ כבר נסע לדוג יהלומים באפריקה כחלק מאותה גלות שגזר על עצמו"

האחרון שעלה לאוטובוס היה אלוף פיקוד דרום שמואל גונן – "גורודיש". אט אט התקדם באוטובוס, וכשזיהה אותי, התקרב ואמר "זוריק מה אתה עושה פה?" מהון להון גלשנו מנושא לנושא, כולל תקלה מסוכנת שהתגברו עליה יפה והיה מעניין לשמוע את חוות דעתו שהייתה ביקורתית מדי כרגיל. בהמשך השיחה הבעתי ביקורת קשה על כמה דברים. סיפרתי לו את הסיפור על  ה"בדואי עם החבל" והוא ענה: "אתה מספר לי? הרי אני הכנעתי אישית ארבעה מחבלים בסנטה קטרינה שחשבו שאין לי אקדח". גורודיש הפנה את השיחה לעבודתי באילת ודיברנו על הא ועל דא, בכל מיני נושאים הנושקים לטבע. כמעט הגענו לשדה התעופה וגורודיש  סיכם: "יפה את ארצנו". הרגשנו כמו שני ישראלים שמחים וטובים. אולם משום מה לפני שירד המפקד לשדה התעופה הרצנתי ואמרתי לו: "המפקד אנחנו מאותו גדוד, ואני אומר לך שמשהו לא בסדר בכל מה שקורה לאחרונה ממש לא בסדר. בבקשה שמור על עצמך גורודיש". "אל תדאג זוריק", אמר לי בחיוך, "היה נעים מאוד ולהתראות" וירד. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אח"כ כבר נסע לדוג יהלומים באפריקה כחלק מאותה גלות שגזר על עצמו.

  1. בדרך לשארם עם אקדח שלוף

ביומה"כ, תנועת הרכבים הצבאיים באילת החלה כבר לקראת צהריים. פתחתי את שידורי הבי.בי.סי למזה"ת שבישרו כי "מתיחות גבוהה שוררת באזור אולם עד כה לא היו מעשי איבה". היה ברור שמדובר במלחמה שתפרוץ כל רגע (מעניין איך הבי.בי.סי. יודעים הכול בזמן אמת) בשעה 14:00 נשמעו צפירות עולות ויורדות בכל אילת. לבשתי את בגדיי הצבאיים ונסעתי לנקודת ההתיצבות בבסיס הקרוב. ההמולה שם הייתה מדהימה. אמרתי להם שאני טנקיסט וקראו לי לבוא למפקד צה"ל במחוז אילת, שדיבר מייד לעניין וסיפר לי כי יש חשש שהירדנים יתקפו את אילת ועליי להיערך לשמור עליה עם כוחות שריון. "יש כאן אי הבנה", אמרתי לו "אני מחויב לנוע במצב כזה מיד לשארם".

לא עזרו לי דבריי. התבקשתי לקחת את החיילים ולהיות מוכנים להלחם. "אם יתקפו הירדנים ועם טנקים רק אתם תוכלו לבלום אותם" אמר לי. חשתי שאני מחוויר, הרגשתי זוועה מהשיחה הזאת הפתאומית שלפני שעה לא הייתי חושב שיכולה אי פעם להתנהל. הבנתי עד כמה המצב חמור כי המפקד אפילו לא שאל אם אנו יודעים להפעיל את הטנקים באילת שהיו מסוג שונה לגמרי מאלה שבשארם. (אבל ידענו). בשעתיים הבאות הרגשתי מאוד לא נוח והלכתי אליו כמה פעמים ואמר לי "עוד לא". בינתיים הגיע גם קצין הקישור שלנו, שאמר לי שנזוז רק לפי פקודה מהגייס. לקראת ערב קרא לי  מפקד המחוז ואמר: "הירדנים לא תוקפים סע עם האוטובוס שלרשותכם לשארם. אגב היא מופגזת אבל כנראה עוד לא תקפו שם בכוחות גדולים".

יצאתי עם החיילים לשארם. מרחק 240 ק"מ מאיתנו. כשביקשתי ג'יפ ליווי הבנתי שאני שוגה בחלומות. "אין לי כלום. סע" נעניתי. אמרתי לחיילים: "חבר'ה אנו נוסעים להגן על שארם תאזינו היטב לרדיו שנהיה כמה שיותר מעודכנים". נסענו ונסענו ואני כל הזמן עומד לצידו של הנהג עם אקדח שלוף, הנשק היחיד למחלקת טנקים בדרכה לקרב, והרדיו רועם. אנו נוסעים במהירות של 140 קמ"ש באוטובוס הבודד בלילה האפל דרומה לשארם בלי מכשיר קשר, בלי כלום. אני מונה לעצמי בחוסר סבלנות מה כבר עברנו ומה עוד צריך לעבור, מגרש מחשבות של מה יקרה אם יתקפו אותנו בדרך ומתעודד  שפשוט הגזרה הזאת לא מותקפת ולכן לא צריך לדאוג.

הרדיו מבשר בשורות איוב שנקטעות מפעם לפעם בהודעת-גיוס  ליחידה נוספת שמגייסים ושעליהם להתייצב מייד. משמאל בצד הסעודי הנצפה ברוב הדרך דרומה אני מבחין כל 10 ק"מ בערך באבוקת אש גדולה לסימון גזרה ואני מבין שהצד השני הכין מלחמה מסודרת נגדנו. הבנתי מהשטח ומהרדיו שזוהי מתקפת פתע גדולה בשתי חזיתות.   

"החילונו בחום הכבד שלושת הצוותים להעמיס זיווד ופגזים על הטנקים. אומנם היה זה בלילה של אוקטובר, אבל בשארם חם ולח גם בלילה וזו הייתה עבודה מתישה. תמונת המצב שקלטתי הייתה שאכן היינו מופגזים בשארם בכל הגזרה, אך לא מותקפים פיזית באלפי חיילים, כמו שקרה באותם רגעים בתעלת סואץ" 

  1. זה סיגר? לא, זה טיל

סוף סוף ב-20:00 פנה האוטובוס שלנו ימינה לפי התוואי של הכביש ונכנסנו לאזור שארם. באחת השקט שאפיין את נסיעתנו הפך לקונצרט של כלי נשק מסוגים שונים שיורים לכל מיני מקומות ותאורה של מלחמה ופחד. כמעט הגענו  לבסיס השריון שלנו שהייתי בו רק החודש. והנה מבעד לחלון האוטובוס טס לו בשמים באיטיות משהו באורך כמה מטרים שנראה כמו סיגר ענק ובקצהו בוערת אש. "מה זה", שאלתי, "הליקופטר" ענה מישהו. "לא לא זה טיל" אמרתי, "כולם לקפוץ מיד מהאוטובוס". וכך עשינו. לא הספקתי להודות לנהג האמיץ והטיל שינה כיוון במהירות  לאדמה ונפל בתוך ההר הסמוך שם הייתה "צפרא" יחידת מודיעין שלנו. ובינתיים כל האזור רעם מיריות ומקלע 0.5 כבד. מעלינו בגובה אפס ריחף מסוק מצרי בסיבובים קצרים באוויר ונראה כמחפש מקום להנחית עלינו חיילים. יריתי מאקדחי הפרטי שני כדורים לעבר הטייס שחג מעלינו, ונראה מעוניין לראות מה יהיה. לאלפית שניה נוצר קשר עין בינינו, ולהפתעתי הוא מיד שבר ונעלם. הספקתי לקלוט שעל זנבו (הגה גובה) היו הספרות 319. יותר מאוחר במלחמה בדרכנו בראס סודר לחציית התעלה למצרים, זיהיתי את שרידי המסוק הזה על פי מספרו. בכל מקרה כשהמסוק נעלם מאיתנו ראינו לפתע בחשכה כמה חיילים מצרים רצים לאיזה מקום ובשניה נעלמו מאיתנו.

איזה בלגן חשבתי לעצמי לא נראה שהם (המצרים) ממש יודעים מה לעשות כאן, כי לו ידעו היו תוקפים אותנו. רצתי לחדר המג"ד אברהם מדליה ואמרתי לו כי הגעתי עם מחלקה של אנשי צוות. "יופי אמר צוות אותם מייד ותן להם שלושה טנקים. תוך כדי שלח טנק לצפרא להר המודיעין שהקומנדו המצרי כבש, כדי שיסלק אותם משם. שאלתי את מדליה אם יש לו טנקים עם צוותים והוא ענה שכמעט שלא כי עיקר הכוח נמצא עכשיו בלחימה באבו-רודס. בטון עניני הוסיף  שיש נחיתת כוחות מצריים במסוקים ממרחב מרש"ל (שארם) במקומות שונים ברגע זה, וצריך להלחם בהם.

החילונו בחום הכבד שלושת הצוותים להעמיס זיווד ופגזים על הטנקים. אומנם היה זה בלילה של אוקטובר, אבל בשארם חם ולח גם בלילה וזו הייתה עבודה מתישה. ניגשתי לג'יפ המג"ד והתחלתי להעביר תדרים במכשיר הקשר כדי להבין איפה הלחימה. תמונת המצב שקלטתי הייתה שאכן היינו מופגזים בשארם בכל הגזרה, אך לא מותקפים פיזית באלפי חיילים, כמו שקרה באותם רגעים בתעלת סואץ למעט חוליות קומנדו שהיו פה ושם.

אחר כך בדיעבד הסתבר שזו היתה טעות חמורה מצד מתכנני המלחמה המצריים להנחית לידינו כוחות קומנדו ממסוקים כהכנה לנחיתת כוחות גדולים, ולא לתקוף מייד את בסיסי השריון, חיל-הים וחיל-האוויר בשארם. בכך גזרו על עצמם כישלון מראש כי שלושת הבסיסים ביחד עם מוצבי המודיעין התארגנו בעצמם להגנה זה על זה באופן מופתי ואיפשרו לכוחות גדולים להגיע למרחב שלמה.

בחשכה, מאות החיילים שלנו ירדו מהמטוסים בדממה ובריצה וללא שום דיבורים הוסעו באוטובוסים לפריסה בשטח. אט אט, במשך הלילה הראשון הגיעו ונחתו בחשאי באופירה מטוסים עם לוחמים רבים מכל החיילות ובראשם חברנו השריונאים. התגלה שהדרך לשארם פנויה, ושיירה של 20 אוטובוסי אגד הגיעה למחרת עם שחר לשארם מאילת. הלוחמים נפרשו מיד להגנה על פני המרחב 

4. הקשריות הלביאות

עוד אני מנסה להבין מה קורה, נשמע מתוך מכשיר הקשר של הג'יפ  קול פיצוץ אדיר מתחנת "אדמירל" באחד המוצבים. התחנה המשדרת השתתקה לדקה שנמשכה כנצח ואז המשיכה הקשרית לדבר בקול בוכים חלש מאוד אבל ברור: "נפגענו אבל עליתי על המשני" והמשיכה לדווח. איזה גיבורות הן הקשריות האלה חשבתי לעצמי, כאילו לידי לא משתולל סיוט אמיתי - שנראה לקוח מסרט מלחמה ישן. וכך כל הקשריות בקו המוצבים המשיכו לשדר. לפתע עלה קול חזק וסמכותי של הקשרית של חיל-הים שבנותיו היו כלביאות. החיילת הזאת התחילה להסביר לנו בצורה ברורה מה קורה ומאיפה יורים, תוך שהיא מקפידה לקבל אות זיהוי ודאי מכל אחד  מאיתנו.

הלוואי שהייתי יודע מי זאת הייתה הקשרית להביע פעם אחת בחיים הערכתי פניה. הבנתי ממנה דבר שלא עלה בדעתי, שיורים על הטנקים שלנו טילים מסוג שמל (גדולים מאוד) מספינה שעגנה בים. הטילים התבייתו על חום המנוע של הטנק ועל לקרן האור של מכשיר הקשר שבקעה דרך סדן תותח  פתוח. ממנה הבנתי איך להזהר מפגיעתם אחרי שאחד כמעט פגע בטנק שלי.

בינתיים  בא אליי לטנק בריצה אפסנאי צעיר וממושקף שמשקפיו הבריקו בלילה  וממש נדבק אליי ושאל: "זוהר נשאר בחיים עד הבוקר?"הרגעתי אותו בחיוך ואמרתי לו: "אל תדאג נצא מזה רק שנעבוד קשה". והוא נרגע. אני כבר הייתי בוגר מלחמה והתשה והוא היה רב"ט צעיר במדים שנקלע לקרב. בינתיים שלח אותנו המג"ד להגן על שדה התעופה אופירה שמטוסי תובלה היו בדרך אליו עם לוחמים. עשינו זאת עם  שני טנקים בלבד בנסיעה מבצעית, תוך ירי טילים עלינו ואש נגדית בחזרה לכיוון הים שם היו חיילי קומנדו מצרים. מאן דהוא שאל אותי בצופן אם אני מזהה ספינה גדולה בים. אמרתי שכן, והוא פקד להשמיד אותה. עצרתי אותו מביצוע המשימה.  כאילתי ידעתי שזו ה"אורורה", מיכלית נפט מאבו רודס  שמפליגה עכשיו בהדממה ובהאפלה. "אני מכיר אותה אל תעשו שטויות" אמרתי לו.

נסענו שלושה טנקים בין שדה התעופה לים ממנו נחתו המצרים. מטוסי התובלה הגדולים של חיל האוויר נחתו באופירה ואיבטחנו את מסלול הנחיתה שלהם.  יריתי לכיוון המשוער של אנשי הקומנדו המצרים כדי שלא יעלה על דעתם להתקרב למטוסים שלנו. כמה מהמצרים ברחו חזרה לים (הכוונה לחוף הים של שארם בקצה מפרץ אילת) וקפצו לתוכו. 

עוד אני מנסה להבין מה קורה, נשמע מתוך מכשיר הקשר של הג'יפ  קול פיצוץ אדיר מתחנת "אדמירל" באחד המוצבים. התחנה המשדרת השתתקה לדקה שנמשכה כנצח ואז המשיכה הקשרית לדבר בקול בוכים חלש מאוד אבל ברור: "נפגענו אבל עליתי על המשני" והמשיכה לדווח. איזה גיבורות הן הקשריות האלה חשבתי לעצמי, כאילו לידי לא משתולל סיוט אמיתי - שנראה לקוח מסרט מלחמה ישן

  1. שיחה על מגש סטייקים

בחשכה, מאות החיילים שלנו ירדו מהמטוסים בדממה ובריצה וללא שום דיבורים הוסעו באוטובוסים לפריסה בשטח. אט אט, במשך הלילה הראשון הגיעו ונחתו בחשאי באופירה מטוסים עם לוחמים רבים מכל החיילות ובראשם חברנו השריונאים. התגלה שהדרך לשארם פנויה, ושיירה של 20 אוטובוסי אגד הגיעה למחרת עם שחר לשארם מאילת. הלוחמים נפרשו מיד להגנה על פני המרחב כולו. אחר כך הפך הציר הזה לחיוני להזרמת כוחות גם לכיוון תעלת סואץ כי אפשר היה לנוע עד ראס-סודר לפחות ללא קרב. זאת הייתה ההצלה: לעת בוקר חלפה ההזדמנות למצרים לכבוש מאיתנו את שארם שהיתה כבר מאוישת בחטיבת  חי"ר ישראלית מתוגברת שהתפרסה בשטח וגדוד טנקים. כאן החל מרדף שלנו נושא פירות: רוב החיילים המצרים נתפשו והפיקוד שלהם הבין שאנו מוכנים. האפשרות של המצרים להמשיך נגדנו בפלישה לשארם כפי שהיתה פקודת הקרב שלה.

ידעתי עד כמה צדקתי  שהשעות הראשונות של הלילה הראשון היו מכריעות. עם בוקר התקרב מפקד הבסיס האווירי באופירה לטנק שלי שניצב בצד המסלול  כשומר אישי ליד מטוס קרב מסוג פנטום, אחד משניים שהיו שם . הבחור היה צעיר עם סרבל טייסים ואני עם סרבל טנקיסטים ואמר בחיוך תוך הושטת מגש מלא סטייקים: "מה אתם פה רק שלושה טנקים"?  

"מה, האם הגנו עליכם רע"? שאלתי.

-"חלילה חביבי, רק שנעבור את ההמשך בשלום" ענה בכנות. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד, אולם מהחשובות שהיו בחיי. הישראליות במהותה ואולי במיטבה, ומי שהיה במצבים כאלה יבין.

כמעט הגענו לשדה התעופה וגורודיש  סיכם: "יפה את ארצנו". הרגשנו כמו שני ישראלים שמחים וטובים. אולם משום מה לפני שירד המפקד לשדה התעופה הרצנתי ואמרתי לו: "המפקד אנחנו מאותו גדוד, ואני אומר לך שמשהו לא בסדר בכל מה שקורה לאחרונה ממש לא בסדר. בבקשה שמור על עצמך גורודיש". "אל תדאג זוריק", אמר לי בחיוך

 6. אחרית דבר

העדות שהבאתי בפניכם על הלילה הראשון במלחמת יומה"כ  מתארת את הרגשת הלוחם הבודד בשריון שלפתע  נקלע באחת למצב מלחמתי מסוכן והיה צריך לקבל החלטות איך להחלץ ממנו.ההסתערות על האויב באותו לילה ובימים שבאו אחריו -שבה הגבנו כשריונאים באופן טבעי לפי התרגולות שלמדנו והחינוך למסירות ונחישות –היו במקרים רבים לרועץ. כי בעוד  שהתקפת הפתע בשתי החזיתות הסורית והמצרית הייתה הפתעה אסטרטגית הרי הירי ההמוני של טילים על הטנקים בחזית המצרית והתקפת 1500 טנקים ברמת-הגולן על שתי חטיבות סדירות בלבד (חטיבה 7 וחטיבה 188) היו הפתעה טקטית.

אחרי המלחמה חזר כל אחד לענייניו והאופוריה שבאה אחרי מלחמת ששת הימים התחלפה במרה שחורה שאולי לא יצאנו ממנה עד היום. ישראל התאבלה אבל כבד על מתיה יותר מ-2500, על סבל שבויה ועל החרפה של ההפתעה הנוראה. לא היה למדינה שהנהגתה המדינית נותצה למיליוני רסיסים מסביר לאומי כמו שהיה חיים הרצוג ב-1967 ונחמן שי במלחמת המפרץ.

כולם שקעו בדיכדוך וגולדה הגיעה לעבודה אך לא עבדה...ואז הוקמה וועדת אגרנט שקבעה כי דדו-הרמטכ"ל המגדלור שהחזיק מעמד בחוכמה רבה בתושיה עילאית עם חבריו הם האשמים. זאת במקום להעמיד לדין צבאי  את קציני קהיליית המודיעין (ובראשם ראש אמ"ן אלי זעירא) והמוסד, שלא השכילו להבין ולתרגם את המסמכים והשטח למילה אחת מלחמה... ולשפוט אותם בחומרה עד תום. כך הפכו דדו, גורודיש ורבים אחרים לצל של עצמם בעקבות אותה מלחמה גם אם בעצם אי אפשר לנקות אף אחד מהמחדל. חמור מכך: בגלל שלא השכלנו להבין את גודל הנצחון העצום והעדפנו את גירסת הכשלון, הרבה בגלל אלפי חללינו, נוצרו התנאים להחזרת כל חצי-האי סיני לידי המצרים- למרות שמעולם לא היה חלק ממצרים. גם היום זה לא מאוחר לטהר את שמו של דוד אלעזר ולתת חיבוק לזכרו של הגיבור הגדול שהציל אותנו מחרפת תבוסה וגרם לנצחון אדיר שלא השכלנו להבינו.

כולם שקעו בדיכדוך וגולדה הגיעה לעבודה אך לא עבדה...ואז הוקמה וועדת אגרנט שקבעה כי דדו-הרמטכ"ל המגדלור שהחזיק מעמד בחוכמה רבה בתושיה עילאית עם חבריו הם האשמים. זאת במקום להעמיד לדין צבאי  את קציני קהיליית המודיעין (ובראשם ראש אמ"ן אלי זעירא) והמוסד, שלא השכילו להבין ולתרגם את המסמכים והשטח למילה אחת מלחמה... ולשפוט אותם בחומרה עד תום