השבוע נפגשתי לסמול טוק עם עמיתה למקצוע. תוך כדי שיחה על הא ודא.. אנחנו מגיעות לנישה המקצועית. משתפות על האושר והעונג בהדרכת הורים ועל הייאוש והתסכול של הורים בכול הנוגע להתנהלות ילדיהם המתבגרים (בתיכון, אחרי תיכון או אחרי צבא). מה גורם למתבגרים בני למעלה מעשרים להישאר במחוזותיהם הבטוחים (הבית)? מדוע הם עדיין מתלבטים על עתידם המקצועי? מדוע אין הם מוצאים מקום עבודה וחיים על חשבון ההורים? מדוע הם לא אחראים לצרכיהם כמו: כביסה, ניקיון החדר או קניות? מדוע הורים חרדים למצב זה, ומדוע הם ממשיכים לטפל ולפתור בעיות באותה מסירות כמו שהמתבגרים היו קטנים?

הסיבות שרוב ההורים מספרים לעצמם הן רבות ומגוונות. הטכנולוגיה והעידן המודרני, החברה ההישגית, קשיי החיים בארץ, ריבויי התפקידים בהורות, אחריות מערכות החינוך, פערי התרבות בינם לבין ילדיהם, חוסר התקשורת, ו"זה דור אחר".. כל אלה אינן מקטינות את הטיפוח של דור "התובענים". אז קודם כל אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהחיים זה לא רק הילדים, יש גם זוגיות, יש חברים ועיסוקים אחרים – ללא אלה נחווה אבדן משמעות נוראי. לא נוכל להיות מוזנים ולא נוכל להסתכל על חצי הכוס המלאה. שנית, תפיסת הדור של היום היא הנהנתנות, אני במרכז ודגש חזק על צריכה וחומריות!

ראשית, לא הכול מתחיל כעת ברגע שהם סיימו תיכון, צבא או לימודים אקדמאים. הדברים מתחילים בשנות הילדות המוקדמות של הילדים, כשצריך היה להתאים דרישה והצבת גבולות בשלבי ההתפתחות הראשוניים, לצד ערכים ואמונות של המשפחה שיש להם השפעה על התנהגות המתבגרים. ככל שעסקנו בלהטיף ולבקר, ככל שפחדנו מהתגובות והאיומים שלהם. חטאנו למטרה! תופעת גיל ההתבגרות ההולכת ומתארכת עקב לימודים ועבודה (לוקח זמן להחליט מה רוצים לצד התחרות הגוברת בחוץ) המתבגרים נותרים תלויים בהורים.

בתקופת גיל ההתבגרות המתבגרים מנסים ליצור זהות משל עצמם, חיפוש אחר זהות נפרדת מההורים. המקום אחר האינדיבידואל מלווה ב..התפרצויות, חוסר שליטה, כעס, בלבול, חוויה של חוסר המשכיות...אם להורה לא היה הזמן והיכולת להבין, להכיל ולחוש אמפטיה, למתבגר יהיו קשיים קושי בהסתגלות, אובדן העצמאות וחוסר היכולת להתמודד עם קונפליקטים.

מאבקי כוח בין הורים למתבגרים, לא מאפשרים יחסים טובים לעתיד. יש לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמות (ראו כתבה שלי בנושא). הורות צריכה להשתנות ולהתפתח. זו אחת המשימות העיקריות של ההורה למתבגר. שלב זה משמעותו להעביר את הילד מתלות לעצמאות מוחלטת. אם ההורה לא ישכיל לנתק את חבל הטבור, זה לא יקרה. מתבגר חייב להעביר את מרכז הכובד מתחושת השייכות של התא המשפחתי אל ההשתייכות החברתית, כדי להוכיח לעצמו את תחושת המסוגלות והעצמאות האישית. ללא זאת, המתבגר לא יצליח לעזוב את הבית ולבנות לעצמו חיים עצמאיים. 

המשימה ההורית היא לדרוש מהמתבגר את בחירותיו, לאפשר לו לעמוד מאחוריהן ולשאת בתוצאות שלהן. לא נורא אם חווים כישלון, לא צריך לזרוק מיד את החבל ולשפר עבורו את המצב. אולי תשקיטו את המצפון שלכם, אבל למתבגר לא עזרתם. אישורים חיוביים ושלילים הם כלים עצמתיים להמשך. כינוי משפיל לא גורם למתבגרים להתאמץ ולהיות יותר טוב, הדימוי והביטחון העצמי נשחקים. המתבגרים חשים אשמה שלא מקדמת אותם. ואילו חיזוקים חיובים מביאים לכך שיגדלו כילדים עצמאים, בעלי ערך עצמי אוהב ונאהב.

סקר של עיתון כלכליסט מצא כי  "87% מההורים בישראל תומכים כלכלית בילדים הבוגרים" אז מה ההבדל בין לתמוך ל- לגונן? לתמוך פירושו לתת עזרה שמאפשרת להגדיל את היכולת העצמאית. לגונן, תמיכה שניתנת כי המתבגר אינו מצליח לקיים ולבסס את עצמו. הוא לא מסוגל למצוא עבודה, לפרנס את עצמו, אז אני ההורה, מממן את כול הוצאותיו. זו כמובן אינה התמיכה הרצויה, כי היא פוגעת בהתפתחות שלו וגם ביחסיו עם ההורים.

חשוב לזכור: "להיות שם בשבילם ולא במקומם". זה עושה את כול ההבדל בין לגדל ילד תלותי לילד עצמאי. הורה צריך להיות המתווה של הדברים ההגיוניים, אם מתקשים בכך, על ההורה לקבל הדרכה בנוגע לתפקידו המשמעותי.