"אני אוהב להגיד לחברים שלי לאיזו ארץ אני טס, אני אוהב להשוויץ להם בפנים ואני מקבל מהם קצת כבוד"... כך אומר תלמיד כיתה ד' בכתבה שעסקה בנושא הנ"ל ושודרה בקיץ הקודם במהדורה המרכזית של ערוץ 2.
משפחות רבות נקלעות בקיץ לדילמה ביחס לאפשרות של נסיעה משותפת לחו"ל. הילדים מקנאים בחבריהם ורוצים גם כן לנפוש ביעדים אטרקטיביים ויקרים, מה קורה לנו ההורים שאנחנו כל כך מושפעים מלחץ זה, שבטווח הרחוק ישפיע על המשפחה כולה מבחינה כלכלית? האם הורים מאבדים את עמוד השדרה שלהם, את הערכים כדי להיכנע ללחץ החברתי?
מי שצפה בכתבה היה יכול לקבל את הרושם שההורים קופצים לדום מתוח כל אימת שלילדים בא לקיים מצוות שופוני בחו"ל כדי שהחברים יתנו כבוד ויתפוצצו מקנאה. המטרה - כפי שהילדים עצמם מודים - היא לא אחת ריבוי לייקים ב"אינסטוש" וב"פייסטוש" הרבה מעבר לערכים שהטיולים האלה מניבים לטיילים הצעירים.
מהסקר שערכה הכתבת בנושא, נמצא כי 29 אחוז מההורים נכנסים להוצאות כספיות לא מתוכנות בעקבות דרישות הילדים וכי 47 אחוז מההורים נכנעים ללחץ זה. נתון מדהים נכון? אז מה זה אומר על ההורים ותפקידם? אם בעבר העיסוק היה יותר בחינוך ערכים, היום, השיח נוטה למעמד החברתי של הילד. מה יקרה לילד שלי אם לא אגשים לו את הרצון? "מה יגידו עלינו, שאין לנו"?
אם כך איפה עובר הגבול ומי קובע את הגבול? ההורים כמובן. על ההורים להבין שהם מנווטי הספינה הביתית, ולמרות כל מה שקורה בחוץ הם אלה שיקבעו את הגבולות והכללים המתאימים להם כמשפחה. אין ספק שחופשה משפחתית היא הכרחית לגיבוש המשפחה, ולחוויית היחד, אך, לא במחיר של קריסה כלכלית ומשפחתית שלא בהכרח תביא עימה אושר לילדים בהמשך. למרות שהלחץ החברתי אינו פשוט, יש להתמודד עימו, ובעיקר לא חייבים לרצות את הילדים בכול מחיר
משפחות עניות בשנות החמישים חוו עוני כי לא היה להן מה לאכול. מי שצפה בכתבה היה יכול לדמות לעצמו כי משפחות עניות במאה 21 הן משפחות שאינן יכולות לנסוע לחו"ל, או שאינן יכולות להרשות לעצמן אייפונים משוכללים. כמובן שאני מקצינה את הדברים אבל הבה נבחן במה דברים באמת אמורים.
אין ספק שהאוטוריטה ההורית השתנתה עם השנים מבחינת הביטחון והמעמד ההורי. אם בעבר ההורה המסורתי היה בטוח בתפקידו ובהחלטותיו לגבי המשפחה, היום ההורה הפוסט מודרני ספקן, מתלבט, חושש ופוחד לאכזב ולא לזכות באהבת ילדו. התחושה כי הורה זוכה למעמדו כאשר הוא אומר "כן" לדרישות הכלכליות של הילד.
נדמה כי ההורה מוכן לקבל החלטות שאינן תואמות את ניהול הבית והמשפחה מבחינה ערכית ותקציבית, ותואמות את הלחץ החברתי שמגיע מאת הילדים. בעידן השפע, במרוץ להיות כמו כולם, להשיג את הדבר הבא, לספק את הכאן ועכשיו, ולא לחוות תסכול, יש בו מן ה"פשע" (שימו לב לסדר האותיות). הפשע הוא בחוסר הרצון לאפשר לילד אכזבה החשובה לחוסן הנפשי בהתמודדות עם מה שמביאים החיים, לא להיות ייחודי וכן כמו כולם, לא להתנהל על פי יכולות ורק על פי חלומות. להתנהל על פי כלל קולקטיבי "לכולם יש וגם אני רוצה".
ההורים משתפים פעולה עם הלחץ
לפני כחמש שנים ערך "משרד אש" מחקר לגבי עלות של ילד מגיל לידה - 18. ההוצאה עמדה על כמיליון שקלים. לטענתם, היום העלות גבוהה הרבה יותר והורים מתקשים לעמוד בה. למרות זאת, קיים הצורך בלהיות כמו כולם, להרגיש מחובר, שייך, שלא נותן מנוח לילד ובעיקר להורה. התחושה שההורים בלעו צניעות ו"יורקים" ראווה ונוצצים בכול מחיר.
לטענת ההורים, הדינאמיקה הזאת של הלחץ החברתי והצורך כמו כולם, קיימת בכול בית ואי אפשר שלא לאפשר אותה. ה"חפירות" שבאות מצד הילדים הם עסק שההורים מתקשים רגשית להתמודד עימו.
אם כך איפה עובר הגבול ומי קובע את הגבול? ההורים כמובן. על ההורים להבין שהם מנווטי הספינה הביתית, ולמרות כל מה שקורה בחוץ הם אלה שיקבעו את הגבולות והכללים המתאימים להם כמשפחה. אין ספק שחופשה משפחתית היא הכרחית לגיבוש המשפחה, ולחוויית היחד, אך, לא במחיר של קריסה כלכלית ומשפחתית שלא בהכרח תביא עימה אושר לילדים בהמשך.
למרות שהלחץ החברתי אינו פשוט, יש להתמודד עימו, ובעיקר לא חייבים לרצות את הילדים בכול מחיר ולהרגיש עדין שאנחנו כהורים בסדר גמור.
