כתב וצילם: מיכאל לרנר * בשער: משתתפי הפאנל

אתם לא מחוברים לעבר. מרוכזים יותר מדי בהווה ובעתיד שלכם. אגואיסטים חסרי שורשים. לעיתים קרובות, טענות מסוג זה מופנות כלפי בני נוער בישראל. נראה שבמדינה בה אין דבר יותר רלוונטי מאשר הלמידה מהעבר, מההתעסקות בו, מהכאב הגדול שנובע ממנו, מצופה מבני הנוער להתאים עצמם לרוח הציבורית. העניין נפוץ בעיקר בהקשר של שואת יהודי אירופה. לכן, לקראת יום השואה, החלטתי לחקור את בני גילי.

רציתי להבין, עד כמה הטענות הללו צודקות, כאשר בליבי תקווה גדולה להפריך אותן; להראות למבוגרים שהם טועים ושאנחנו בסך הכל בסדר. נוכחתי לדעת שהעניין הוא לא כל כך פשוט. ראשית, בני הנוער השונים איתם שוחחתי מגוונים מאוד בדעותיהם, ולכן כל הכללה היא אינה צודקת. בנוסף, הבנתי שהדור שלי פיתח עבור עצמו סטנדרטים וערכים חדשים, שונים מאלה של הדורות שלפנינו. על השאלה הקשה, האם ערכים אלה יובילו אותנו להצלחה, עדיין אין בפי תשובה.  

עידו אלי עמר, תלמיד שביעית מעירוני ג', מייצג נוער "איכותי" שפיתח עבור עצמו זהות מוצקה. הוא מתנסח יפה ומהווה כנראה נחת עבור הוריו. לעידו אין קשר אישי לשואה; קרוביו הגיעו ממדינות שלא היו חלק מהזוועה. יחד עם זאת, הוא מרגיש מאוד מחובר לנושא.  הוא משתוקק ללמוד עליו כמה שיותר מניצולים וממקורות היסטוריים, ומבקר את מערכת החינוך שמתחילה את השיח והעיסוק בו באופן פורמאלי רק בכיתה יא'. "מערכת החינוך לא עושה מאמץ משמעותי ללמד שואה" הוא גורס. "לדבר על רעב ומחלות בגטו בעמוד וחצי זה נראה לי לא מכבד".

עידו מודה שייתכן שבני גילנו מחוברים פחות באופן רגשי לשואה אבל הוא בטוח שבני הנוער רוצים ללמוד יותר על האירוע המזעזע ביותר בתולדות האנושות. "כולם מחכים כבר לכיתה יא', לרגע בו שיעורי ההיסטוריה יתחילו לעסוק בנושא". עידו מאוד מחובר לשואה עקב העובדה שזהו העם שלו, השורשים שלו. ההיסטוריה, לדעתו, יכולה ללמדנו רבות על העתיד.

יואב גת פלש, תלמיד שמינית מעירוני ג', הוא נער רגיש, משפחתי ומחובר לעצמו. חלק מבני משפחתו נספו בשואה. בשיחה שלנו הוא העביר מסר מאוד ברור: "ההיסטוריה (בהקשר של עליית היטלר לשלטון) נותנת את האופציה לאדם ללמוד על טעויות העבר. אסור ליפול היום לדברים של לאומנות, נסיבות המקרה רלוונטיות להיום ויהיו רלוונטיות גם לעתיד".

ידעתי שליואב יש ביקורת על המסע לפולין בו השתתף, אך לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה כה משמעותית: "המסע הזה היה אמור להיות מלמד, לא מסע שמטרתו לסמן וי על 'הייתי בפולין'. לא הינחו אותנו לחפש את הפינה האישית שלנו וההכנה הבית ספרית לקראת המסע שהכינה אמנם לתנאי קור, למרחק מהבית ולעמידה בלוח הזמנים, לא הכינה להתמודדות רגשית עם השואה. אתה מוצא את עצמך עם אנשים בקבוצה שישנים, מעשנים או שרים כשהמדריך מסביר, וזה מביך".

דור העתיד חושב בעיקר על העתיד

אחרי שתי השיחות הללו נולדה שיחה נוספת עם בני השכבה שלי. העליתי מולם את נושא הכתבה: החיבור בין בני הנוער לשואה. בין רגע, הצטרפו אלינו מספר חברי שכבה נוספים והשיחה האינטימית הפכה לשיחה על משמעות השואה עבורנו. בשיחה לקחו חלק בתחילה מיקה אורון, ניצן צעירי, עדי משה וטל מלינה. לאחר מכן הצטרפה גם שיר רוזנשטיין ותרמה את חלקה.

מיקה על אירועי יום השואה: "זה נורא אירוני ומוזר שצריך את היום הזה שבו אנשים נכנסים לתוך עצמם, ואחר כך לא מתייחסים לזה כל כך. לפחות לי זה לא עד כדי משמעותי. בטקס עצמו כולם רק מחכים לסוף כי הטקסים חוזרים על עצמם". שיר: "אנחנו לא יכולים לשבת ולהמשיך להתאבל על זה. חייבים להמשיך הלאה". מיקה: "אנחנו גם לא יכולים להשתמש בשואה בתור תירוץ לקיום שלנו כעם וכמדינה"

-כיצד אתם מתחברים לשואה, אם בכלל?

מיקה: "יש חיבור מכיוון שזה בכל זאת העם שלנו, אבל עם זאת, ככל שעוברות השנים יש פחות אנשים לדבר איתם על זה, אז קשה יותר להתחבר. החשיבה עכשיו היא הרבה יותר לעתיד ולהווה, למה שקשור אלינו. והצבא זה מה שקשור אלינו".

טל: "תמיד אחרי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, נשאלת השאלה למה התחברת יותר? והתשובה היא ברורה- ליום הזיכרון. זו סוג של בעיה חברתית, גם לא רק של השואה. לאנשים נמאס מההתעסקות בעבר".

-מה אתם חשים ביום השואה?

מיקה: "זה נורא אירוני ומוזר שצריך את היום הזה שבו אנשים נכנסים לתוך עצמם, ואחר כך לא מתייחסים לזה כל כך. לפחות לי זה לא עד כדי משמעותי. בטקס עצמו כולם רק מחכים לסוף כי הטקסים חוזרים על עצמם".

ניצן: "אנחנו לא יכולים לשבת ולהמשיך להתאבל על זה. חייבים להמשיך הלאה".

מיקה: "אנחנו גם לא יכולים להשתמש בשואה בתור תירוץ לקיום שלנו כעם וכמדינה".

עדי: "המסע לפולין לא חיבר אותי לשואה כמו שציפיתי שזה יחבר. זה עצוב מאוד...ניסיתי לחפש את החיבור האישי שלי במקום הגדול הזה. ההבנה שצריכה להיות שם, היא שהם חלק מהעם שלנו ושיש בינינו קשר". ניצן: "אני לא מתחרטת שיצאתי למסע. כשראיתי את השיער במוזיאון במיידנק זה ממש המחיש לי את מידת האסון. לא האמנתי שהשיער הזה שייך לאנשים שנספו שם. זה הדבר שחיבר אותי לאנשים שם. המספר, שישה מיליון הפך לפרצופים. הם מקבלים שם".

-אז אם לא השואה, מה עוד מאחד אותנו?

עדי : "יש לנו תרבות, היסטוריה וכ'. אנחנו יהודים. מה שאנחנו הכי מרגישים בארץ זו הישראליות הזאת של היום היום".

מיקה: "זה מנהגים וזו מורשת. הנה עכשיו היה פסח, כולנו בכינו שאין חמץ ואז רצנו לפיצה".

טל: "אני חושב שגם זה, המנטליות הישראלית נובעת בעיקר מהיסטוריה. גם העבר מטוניסיה ומאלג'יר משפיע על תרבותנו היום. הכל נובע איכשהו מההיסטוריה. לדעתי הרבה מהאופי של המדינה ושל הישראליות נובע מהשואה. השואה גרמה לנו להבין שאין לנו ארץ אחרת".

-יש מה להשליך מאירועי השואה לימינו אלה - מלבד עניין האנטישמיות שמעולם לא נעלמה?

מיקה: "קשה לי להשליך את זה לעכשיו".

ניצן: "לא לנסות לרצות כל הזמן את העולם, להיות אנחנו ולא לנסות להתשלב. אנחנו צריכים להיות אנחנו, עם התרבות והדת שלנו במקום שלנו בלי להתבייש. מה שווה דעת הקהל העולמית אם בסוף תמיד ישנאו אותנו".

עדי: "אפשר לומר דברים כמו קבלת האחר, אבל זה לא כזה נכון ולא רלוונטי".

טל: "אני חושב שיש לנו פגיעה מוסרית בקרבנו שלא אכפת לנו מהעניין בסוריה ובמזרח התיכון אחרי שעברנו את השואה".

המסע לפולין; משמעותי, אך לא רלונטי לחיים בישראל

-מה לגבי המסע לפולין, האם הרגשתם שהתחברתם יותר אחריו? האם המסע היה משמעותי עבורכם?

עדי: "זה לא חיבר כמו שציפיתי שזה יחבר. זה עצוב מאוד. ציפיתי שהוא יהיה מרגש ובמהלכו הבנתי שאין טעם לצפות לגאולה מהמדריך ומחברי הקבוצה. ניסיתי לחפש את החיבור האישי שלי במקום הגדול הזה. ההבנה שצריכה להיות שם, היא שהם חלק מהעם שלנו ושיש בינינו קשר."

ניצן: "אני לא חושבת שיצאתי עם נקודת מבט חדשה. עם זאת, אני לא מתחרטת שיצאתי למסע. כשראיתי את השיער במוזיאון במיידנק זה ממש המחיש לי את מידת האסון. לא האמנתי שהשיער הזה שייך לאנשים שנספו שם. זה הדבר שחיבר אותי לאנשים שם. המספר, שישה מיליון הפך לפרצופים. הם מקבלים שם."

מיקה: "כל הזמן הזה דיברו על השואה באוויר. אמרתי לעצמי שהמסע לפולין הוא הזדמנות להתחבר, ללכת, להסתכל ולדרוך על האדמה. ציפיתי שאני אהיה שם וזה יחדור אליי. אפילו ניסיתי לשכנע אחרים לבוא. חזרתי הביתה והחלק של השואה, ההבנה ותפיסה לא היו חצי ממה שציפיתי שיהיו. אני מאשימה גם את עצמי בכך. ציפיתי שאני אתחבר בדרך חדשה. בפועל, הרגשתי שמה שאני לומדת בשיעור היסטוריה אני לומדת עכשיו פשוט בפולין".

שיר: "בחרתי לצאת למסע מכיוון שהשואה היא אחד מהדברים שהכי מעניינים אותי בעולם. האירוע מעניין אותי גם מבחינת גודל הדבר וגם מהבחינה הפסיכולוגית, של איך אנשים מסוגלים לעשות דבר כזה לאנשים אחרים. מעניין אותי גם איך מאבדים אנושיות. הפחד הוא שאם הם היו אנשים נורמליים, למה שזה לא יקרה עכשיו?

"בקשר למסע עצמו, אני חושבת שבגלל המדריך המסע לא עבר טוב כל כך. לעומת זאת, התחברתי מאוד לניצול השואה שליוה אותנו, צבי ויזל. עם סיומם של הטקסים, הוא צעק "עם ישראל חי", והתרגשתי מאוד. אם אתה שואל לגבי ההכנות למסע, זה היה פשוט בזבוז זמן מוחלט".

יואב: "המסע לפולין  היה אמור להיות מלמד, לא מסע שמטרתו לסמן וי על 'הייתי בפולין'. לא הינחו אותנו לחפש את הפינה האישית שלנו וההכנה הבית ספרית לקראת המסע שהכינה אמנם לתנאי קור, למרחק מהבית ולעמידה בלוח הזמנים, לא הכינה להתמודדות רגשית עם השואה. אתה מוצא את עצמך עם אנשים בקבוצה שישנים, מעשנים או שרים כשהמדריך מסביר, וזה מביך"

קשר מורכב ודואלי לשואה

אז מה היה לנו? ובכן, התובנה שעלתה מהמפגש הזה היתה שלא הכל ורוד, או אולי, שעכשיו השואה מתפרשת אחרת בקרב הדור הצעיר. קשר לאירועים שקרו לפני כמעט 80 שנה עבור רוב בני הנוער, לפחות לתחושתי, מוגדר כקשר רגשי, של למידה על הזוועות. אני חש שמעטים הם בני הנוער שמתרגמים את אירועי השואה לימינו אלה. מעטים הם אלה שמנסים לענות עבור עצמם על שאלות מהותיות בנוגע לשואה.

הסקתי מהשיחות שלי עם בני גילי שהקשר של בני הנוער לשואה הינו מורכב ביותר. בצד האחד, שוכנים בני הנוער, כדוגמת יואב ועידו שמחוברים עמוקות למה שקרה בשואה. הם הסיקו ממנה מסקנות לחייהם וחקרו אותה בעצמם. בצד השני, יש את בני הנוער שאמנם מתעניינים בשואה כאירוע אך לא מבינים את הרלוונטיות שלה להיום. מבחינתם, לפי הידע שצבור עד כה, השואה היא נחלת העבר. הם יסתכלו קדימה, לעתיד הקרוב והרחוק ויתרגשו יותר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בו מדובר על אנשים הדומים להם יותר.

המסע לפולין לא מילא לחלוטין את תפקידו. בני הנוער ציפו להתחבר אך רובם לא הצליחו בכך. ההכנות אליו היו לדעתם מיותרות ושם בפולין הם לא מספיק הצליחו להתחבר ולהבין שזהו העם שלהם, שהשואה הינה רלוונטית להיום יותר מתמיד. אולי סדר היום העמוס, והקפיצה מאתר לאתר, צריכים להתמתן ואילו שיחות ודיונים על מהות השואה צריכות להיות נפוצות יותר.

יש שיאמרו כי המדריכים צריכים לנסות לקדם בקרב בני הנוער, את הצד הרגשי ולא הפדגוגי, וכן נושאי השיחה במסע לא צריכים לעסוק אך ורק בזוועות ובמספרים אלא גם במשמעויות פסיכולוגיות עמוקות וברלוונטיות השואה לימינו אלה. לדעתי, כנער, זהו גם תפקידה של מערכת החינוך בהקשר הוראת השואה.