שלשום התבשרנו רשמית על פרישתה של שחר פאר המכבית שלנו מעולם הטניס. שחר, אשר כבר כמה שנים לא היתה הכי פעילה בזירה הבינלאומית, יכולה בהחלט להסתכל אחורה בסיפוק ענק. ללא ספק חבקה קריירה מפוארת.היא התברגה במשך שנים במאייה הראשונה, סיפקה תצוגות שיא והצליחה לגרד את העשירייה הראשונה מספר פעמים. ניצחונות מול מספר שחקניות טופ-טן,  וייצוג של נבחרת ישראל בגביע הפדרציה. 

אבל מעל כל אלו, הצלחתה של שחר בטניס העולמי, סחפה אחריה ילדים רבים אשר הצטרפו למעגל הטניס. הטניס במודיעין זכה לפריחה ורבים נהרו למגרשים בתקווה להיות שחר הפאר הבא.

לפני מספר שנים, כאשר הגעתי לעבוד ברעות, עבדתי באימון טניס. בימים אלו זכיתי לראות קצת מקרוב את העבודה הקשה, את ההקרבה ואת הרצון העז של שחר להתקדם ולהצליח. כאשר שחר זכתה בגביע האורנג' בול המפורסם בגילאי הנוער, הייתי מחנך בשכבה שלה בביה"ס מור. מדהים היה לראות את ההתנהלות הצנועה, את המקצוענות והרצינות של הנערה שזכתה באותו רגע באליפות העולם. שחר היא תוצאה של עבודה קשה, השקעה בלתי רגילה של המשפחה הקרובה ודבקות במטרה. דוגמה ומופת לרבים ורבות אשר פוסעים בעולם הספורט המקצועני. 

כאשר יושבים היום הפרשנים ומנתחים את הקריירה של שחר, לא נותר לי אלא לאחל לכל ילד וילדה להגיע להישגים כאלה. לפעמים, הדרך לא פחות חשובה מהתוצאה. מצדיע לך שחר פאר.

ראניירי: פיטורים מוצדקים? תלוי 

האם היה צריך לפטר את רמאמן האלופה לסטר ראניירי? לאור התוצאות, בהחלט כן. האם לשמור לו אמונים בגלל האליפות ההיסטורית? תלוי, אם לסטר רוצה לרדת ליגה, אז היה צריך להשאיר אותו. למה? כי מי שלא משתנה, נשאר במקום ונשכח. מה שהיה טוב לשנה שעברה, עם השחקנים של השנה שעברה,  לא מספיק הפעם.  וראניירי סירב להשתנות. הוא נשאר תקוע בעבר, עם האליפות ההיסטורית.

בינתיים, שאר הקבוצות בפרמייר ליג התקדמו, למדו, למדו אותו והמשיכו הלאה. לכן הלך לו קצת יותר טוב באירופה מאשר בליגה.  ראניירי היה חייב לצאת מהחלום ולחזור למציאות. להבין שהוא זכה באליפות ויכול ומסוגל לרוץ קדימה עם הקבוצה שלו. במקום זה הוא בחר בקפאון מחשבתי ומקצועי וזה עלה לו בג'וב. זה עולם הספורט המקצועני, אתה טוב בדיוק כמו במשחק האחרון שלך,ראניירי, חזר להיות ראניירי. הלוזר הנצחי.  והמסר לכל הצדקנים, עבודה קשה, חדשנות, מקצוענות,  תוצאות,  דרך... כל אלו לא מילים גסות.

אירוע הספורט הגדול במדינה: זר לא יבין

ביום שישי האחרון התקיים מרתון ת"א ושמחתי לשמוע שסתמנו לכל המדינה את עמודי הפייסבוק.... 

באירוע הספורט הגדול ביותר במדינה (חוץ מהמכביה) השתתפו כ-40000 רצות ורצים. אלפים נוספים נטלו חלק במלאכה, ממקימי האירוע, סדרנים, חובשים, מלווים בריצה, מאבטחים ועוד. היה מדהים לראות את המשפחות נוהרות למתחם המרתון, משפחות שלמות אשר רצו ביחד 5 ק"מ,  10 ק"מ . משפחות וחברים שבאו לתמוך. אירוע שיא.

עולם הריצה כובש לאט לאט ובקצב מתמיד את המדינה שלנו, כאשר קבוצות ריצה קמות כל יום כמו פטריות אחרי הגשם. חברים ומכרים אשר מעולם לא עשו ספורט קמו מהספה ויצאו לרוץ.  אלו שהתחילו ב 5 ק"מ כבר רצו 10, אלו שכבר עברו את ה 10 ק"מ יצאו לחצי מרתון. עבדכם הנאמן יחד עם טובים ורבים אחרים עשה את המרתון המלא, 42 ק"מ של אושר עילאי ברחובות ת"א יפו. 

כאשר שואלים אותנו למה? למה לכם לרוץ במשך 4 שעות? ממי אתם בורחים? אין לנו תשובה הולמת. אי אפשר לסכם את זה בכיף, כי יש הרבה יותר מעבר לזה. הריצה עוטפת אותך ומביאה את האדם לשקט פנימי שמתפרץ בקו הסיום. או כמו שכתוב בחולצת הריצה של אחת הקבוצות: "זר לא יבין את זה". אז היה מרתון וכל המי ומי התייצבו על קו הזינוק. גם ראש העיר שלנו היה שם. חיים ביבס רץ ביחד עם אשתו יפית ת חצי המרתון, 21 ק"מ, כבוד. 

אז לכל תלמידי היקרים,  לכל מי שבא רץ ועודד, תודה מכך הלב  אני מזמין את כולם, אבל באמת את כולם, לעלות על המסלול, להתחיל מצעד קטן ולגלות שהריצה פשוט ממכרת.