בשער: ישי עוליאל ממרר בבכי אחרי ההפסד בגמר

נכון, ישי עוליאל, הטניסאי בן  ה-17 מרמלה הפסיד לפני שעות ספורות בגמר הנוער של אליפות אוסטרליה הפתוחה ליריב הונגרי שהיה עדיף עליו אבל כנראה שאנחנו מתוודעים לשלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף ודודי סלע הבא. הרחק מעיני התקשורת, עם כל השבחים  לשידור הישיר של ערוץ הספורט וכמה נדבנים טובי לב, עוליאל עשה עוד צעד בדרך להגשמת התואר "עתיד הטניס של ישראל" ונושא על כתפיו את כל העתיד של הטניס המקומי. 

הוא התחיל יפה את הגמר, אבל דעך ככל שהמשחק התקדם, לא ידע להוסיף את הגרוש ללירה ולא הציג נשק שובר שיוויון בדמות משחק רשת אקטיבי שהיה אולי משנה לחלוטין את היתרון של פירוס מהקו האחורי.

אכזבה? קצת, אין ספק שעוליאל יכול היה לצאת עם יותר מהמשחק הזה, אבל עתידו עוד לפניו. יש לו נתונים מצוינים, כמו גובה (1.88 מ') ועם עבודה קשה ותמיכה נכונה הוא יכול להגיע רחוק. ענף הטניס תובעני וקשה מאוד, אם ישי רוצה להצליח עליו להבין ולהפנים כבר מהיום שאת חייו יבלה מעבר לים, בנסיעה ממגרש למגרש, ממלון למלון, מאימון לאימון.

חייו של טניסאי קשים מאוד. בכל מקרה עוליאל ממשיך להביא המון כבוד לענף הטניס בארץ הנמצא במשבר חסר תקדים. עוליאל הוא שחקן "נבחרת דוד" בשמונה השנים האחרונות (עמותה התומכת בטניסאים ישראלים צעירים שהקים איש העסקים היהודי-בריטי, דייויד קופר) והוא מסומן כבר תקופה ארוכה כאחד משחקני הטניס המבטיחים בארץ. הוא הגיע לאליפות העולם היוקרתית בפלורידה, וזכה בה פעמיים - לגילאי 12 ו-14, תוך שהוא מתמודד ברוב המקרים מול יריבים גדולים ממנו בגיל.

בשנה שעברה הפסיד בסיבוב הראשון בהופעת הבכורה במלבורן. במהלך השנה שעברה, נעצר גם בסיבוב השני של הרולאן גארוס לנוער, לא עבר את המוקדמות בווימבלדון והודח בסיבוב השלישי באליפות ארצות הברית.בטורניר הזוגות הלך לו הרבה יותר טוב. השיא היה זכייה בטורניר החימר היוקרתי בפריז ב-2016 והעפלה לחצי הגמר בארה"ב, כשהשנה הודח בסיבוב השני באוסטרליה.

כולי תקווה שהמשך הצלחתו בזירה הבינלאומית בגיל הבוגרים, ואנחנו נרקאה אותו בשבוע הבא בגביע דיוויס עם הנבחרת הישראלית מול פורטוגל, תמשוך את כל הענף החזרה למעלה,  כפי שעשו ההצלחות של אנדיוני ושחר פאר שלנו בזמנו.

אין מלבדה

בזמן שעוליאל שיחק במגרש מספר 7, באיצטדיון המרכזי רואד ליבר ארנה, צפינו בעוד חתיכת היסטוריה. האחיות וויליאמס עלו למשחק גמר הנשים, 13 שנה לאחר שכבר שיחקו באותו מקום בדיוק. היסטוריה אמרנו,  ונוס, 37, האחות הבכורה הפכה לשחקנית המבוגרת ביותר שמגיעה לגמר גרנד סלאם, וסרינה, 35, לשחקנית המבוגרת ביותר שזוכה בו.

על הדרך, סרינה, חזרה שוב למקום הראשון בעולם וזכתה בתואר ה-23 בקריירה המפוארת שלה, עברה את שטפי גראף והפכה לשחקנית שזכתה בהכי הרבה תארי גרנד סלאם (בעידן המודרני, אחד פחות ממרגו קורט האוסטרלית בעידן בו שלטו דינוזאורים בעולם...)סרינה היא ללא ספק השחקנית הגדולה בהיסטוריה, אשר הפכה את ענף טניס הנשים לאירוע צפוי מראש, לא משנה כמה צעירות יופיעו וינשנשו תואר פה ותואר שם,  בסוף סרינה תיקח.

ברשותכם סיפור מדהים על סרינה שאולי מסביר מהיכן הכוחות שלה: לפני הרבה שנים כאשר עשו כתבה על החיות וויליאמס הצעירות, ועל האימונים המפרכים שאבא שלהן העביר אותם, ניגש הכתב ושאל את הילדה הקטנה סרינה, למי היא רוצה להיות דומה שתהיה גדולה,  כמו מי היא רוצה להיות. סרינה הישירה מבט אל המצלמה, ומבלי להתבלבל ענתה לכתב:  "אני לא רוצה להיות כמו אף אחת, שאגדל ארצה שכולם ירצו להיות כמוני".

תחלמו גבוה ילדים.....

פדרר: יעשה את הבלתי ייאמן?

בוקר של יום חמישי שלשום היה שונה,  מזג האוויר כרגיל, הבלגן בביה"ס כרגיל, הבית הפוך ... אבל ברקע עולה למגרש הגדול מכולם.

ספורט זה דבר אדיר,  אוהבי הספורט בני גילי (42 חורפים ביום שני למי שעוד לא חשב על הברכה...) וגם מבוגרים ממני, יכולים וחייבים להיות אסירי תודה על כך שזכינו לראות בשיאו את אחד מגדולי הספורטאים בהיסטוריה. ולא, הפעם זה לא מסי, זה לא רונאלדו, זה לא טייגר וודס, לברון ג'יימס או אייקון ספורטיבי עכשווי אחר. זה גם לא שחקן מהעבר הקרוב/רחוק כמו מייקל ג'ורדן,  זידאן או מרדונה.

רוג'ר פדרר. זה האיש. השווצרי בן ה- 35, שזכה בכל תואר אפשרי, שהניף יותר גביעי גראנד סלאם מכל אחד אחר, שזכה בכל המשטחים והמגרשים, שהביא גם את גביע הדייויס לשווייץ, האיש הזה עדיין מפזז על מגרשי הטניס. מה זה מפזז, רוקד.

לאחר חצי שנה של חוסר פעילות עקב עייפות ופציעות,  חזר רוג'ר לאוסטרליה וחזר בגדול. יריביו העיקריים קרסו מנטלית ופיזית בשלב מוקדם, דג'וקוביץ' ואנדי מארי הפייבוריטים נוצחו ופינו את הבמה לקלאסיקה של תחילת העשור הקודם, פדרר - נדאל. מנהרת הזמן זה כאן.

למי שחושב שהעפלתו של פדרר לגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה הוא דבר של מה בכך, אני מזמין אותו רק לעמוד, במשך שלוש עד ארבע שעות במגרש טניס, באספלט הלוהט. רק לעמוד, מבלי לרוץ מצד לצד ולהתמודד עם כדורים אשר נחבטים אליך במהירות של 200 קמ"ש.

משחק חצי הגמר היה מרגש, פדרר פגש ביריב מוכר ועיקש,  צעיר ממנו ועוצמתי, סטאן דה מן, קוראים לבברינקה בסבב. והגבר עשה לפדרר חיים קשים,  חזר מפיגור 2-0 במערכות ואיים להפוך את המשחק לסיוט עבור רוג'ר. אבל הגדולים מכולם עשויים חומרים אחרים,  פדרר ספג, שתק והמשיך לעבוד בשביל לסגור את המשחק לאחר כמעט ארבע שעות וחייך כל הדרך אל הגמר.

ובעוד שעות ספורות נצפה בו במשחק הגמר האולטימטיבי מול הנמסיס הספורטיבי המיתולוגי שלו רפאל נדאל, שגם לו מגיע שאפו על הדרך שעשה לגמר. הלוואי שנקבל גמר גמר עם מנצח שכבר לא יישארו קלישאות לתפור לו. אתם יודעים למי אני מתכוון...

(הפרק הזה הוקדש לאשתי שחוגגת 40).