איזו שנה ספורטיבית זו הייתה...שנת האנדרדוג, שנת הסינדרלות וסיפורים מדהימים, עצובים ושמחים כאחת.

ספורטאי ואירועי השנה שלי מוצגים ללא דירוג, כי באמת שאי אפשר להיכנס להשוואות. הרי כדורגלן או שחקן כדורסל לא יעברו בשנה שלמה, את הלחץ המנטלי שעובר על ספורטאי בענף יחידני. בנוסף, אולימפיאדה יש פעם בארבע שנים, כל הלחץ מתנקז לרגע אחד נקודתי, לכו תסבירו את זה לשחקן כדורגל שקורס בבעיטת 11 מטר, או שחקן כדורסל שמחטיא עונשים בסוף המשחק.

לברון ג'יימס: קינג ג'יימס בשביל כולנו. נכון שרצינו גולדן סטייט, נכון שרצינו "לנקום את דמו של בלאט", נכון שרצינו את ניצחון הרוח על המכונה, אבל את קינג ג'יימס כל זה לא עניין. לברון שבר את כל הסטטיסטיקות, ניצח  לבד, בלי יתרון הביתיות ובפיגור 3 -1 בסדרה. לברון קבע את הקצב, נתן את הטון וכולם התיישרו מאחוריו. מי שלא, הלך הביתה, ע"ע בלאט שלנו.

המלך הבלתי מעורער של קליבלנד, הביא לשם אליפות היסטורית ועל הדרך מיקם את עצמו בשורה אחת עם  הגדולים ביותר בהיסטוריה של המשחק.

כריסטיאנו רונלאדו: כולם כבר הספידו אותו.הוא כבר לא מהיר כמו פעם, הוא כבר לא עושה דריבלים כמו פעם, הריבועים בוגדים בו והוא "זקן"....

רונלאדו עשוי מחומרים אחרים. ווינר אמיתי. הפך למנהיג בחדר ההלבשה, הפסיק להתבכיין, הוביל את ריאל לזכייה 11 במספר בליגת האלופות, ומעל הכל הוביל את פורטוגל לזכייה ביורו. מי שרוצה ללמוד גדולה מה היא, שיראה שוב את משחק הגמר ויצפה ברונלאדו ממרר בבכי לאחר הפציעה ומיד לאחר מכן מדדה על הקווים בחלוקת הוראות ועידוד בלתי פוסק לחבריו. כל אחד אחר היה קובר את עצמו בספסל. לא cr7.

לקינוח, כדור זהב נוסף לאוסף, אליפות העולם למועדונים, ומספרים מפלצתיים בפתיחת העונה המצויינת של ריאל בליגה.

יוסיין בולט: האולימפיאדה בברזיל שעוד אחזור אליה, הציגה לראווה ובפעם האחרונה את גדול האתלטים של דורנו. למי שרואה את בולט ואומר, "טוב ברור הוא יותר גדול וחזק", אז שיחשוב שוב. בענף הכי תובעני בעולם, בענף שלא מאפשר מקום לטעויות, בקצב אימונים רצחני ומטורף, בולט הצליח להשאר בטופ העולמי במשך שלוש אולימפיאדות. לא יאומן. והאיש לא קרס ברגע האמת. תמיד ידע לתת שואו, תמיד ידע להפיק את המקסימום מעצמו ברגע הנכון. בריצת 9 שניות, אין מקום לטעויות. צעד אחד לא נכון ולהתראות. בולט, ללא ספק משאיר בור עצום מאחוריו. עולם הספורט והאתלטיקה כבר מתגעגע.

מייקל פלפס: הצד השני של אותה מטבע. פשוט לקחת את השורות הקודמות ולעשות העתק הדבק. 

שחיין מתאמן נפח שעות מטורף, אימונים קשים ואינטנסיביים.  בחוץ יכולים להיות 40 מעלות או מינוס 10, זה לא משנה, בבריכה תמיד אותה טמפרטורה, עבודה קשה. פלפס הוא ללא ספק גדול השחיינים בכל הזמנים, עוד אחד שבא לריו לעשות סיבוב פרידה ועל הדרך לקטוף עוד כמה מדליות זהב.  לפלפס יש יותר מדליות מאשר לרוב המדינות שמשתתפות במשחקים האולימפיים. חלום. למה  ספורטאי השנה? כי גם הוא לא סתם בא לריו, הוא בא לנצח וחזר הביתה עם עוד כמה קילוגרם של זהב.

חואן מרטין דל פוטרו:  אני יודע שאני מאוד פרובינציאלי. והטניסאי הארגנטינאי שבחרתי יכול היה בשקט להישאר מחוץ לרשימה ואנונימי.  אבל הקאמבק המופלא של דלפו,  באחד מהענפים התובעניים שיש בעולם, חייב להזכר ולהרשם. 

דל פוטרו היה פצוע במשך שנתיים, עבר מספר ניתוחים בשורש כף ידו הרכה,  ורבים ניבאו שכבר לא יחזור לשחק טניס. דלפו התדרדר מהמקום החמישי בעולם לאלפייה השנייה, ונעלם מהתודעה שלנו. אבל הבחור עבד קשה, קשה מאוד וחזר. ולא סתם חזר, מדלית כסף בריו, אחרי שהוא משאיר בדרך את דג'וקוביץ' ונדאל,  ובפסד בגמר מורט עצבים, לאנדי מארי (אולי מי שבאמת מגיע לו איש השנה בטניס). אבל ההישג הגדול של דלפו היה זכייה ראשונה בהיסטוריה יחד עם ארגנטינה בגביע דייויס, עם ניצחון בחוץ ענק על אותו מארי, ובגמר שוב בחוץ על סיליץ. דלפו, אליל ארגנטינה יחד עם מרדונה, מסי ומנו ג'ינובילי.

ארועי השנה: האולימפיאדה, קבוצת הכדורגל שנמחקה, גביע דייויס לארגנטינה

האולימפיאדה: הארוע הגדול של השנה היתה כמובן אולימפיאדת ריו. הברזילאים הפיקו אולימפיאדה צבעונית, מקצועית ומהנה. למרות שהדרך היתה קשה, מלאה בהפגנות,  חוסר וודאות, פיגור בהשלמת המתקנים או אמצעי התקשורת, בסוף הכל עבד כמו שצריך. המשחקים האולימפיים, עבורנו היתה תזכורת למצב העגום של הספורט האולימפי הישראלי. ולא, אנחנו לא מעצמת ג'ודו.

היורו: כאשר אני מחפש את המילים לתאר את הטורניר האחרון, אני דווקא חוזר ונזכר בטורניר הקבוצות הקטנות. איסלנד, זוכרים? מרגשת את כולם בדרך לרבע הגמר. המכונה הגרמנית שנתקעה מול צרפת המקומיים, שקיעתה של ספרד (האלופה היוצאת) ועלייתה של ווילס כגורם משמעותי באירופה. כדורגל ברמה גבוה, אצטדיונים מטופחים, וחוליגנים אנגלים ורוסים שכמעט הרגו את הטורניר בארועים אלימים ומכוערים. אלפי אוהדים שפשטו על צרפת, פן פסט בכל עיר באירופה  (כולל בארץ) חגיגת כדורגל. תנו לי עוד. 

לסטר זוכה באליפות אנגליה / קליבלנד זוכה ב-NBA: סיפור הסינדרלה של לסטר הוא ללא ספק הסיפור המופלא ביותר בעידן המודרני, בעידן הכסף. קבוצה מועמדת לירידה, לוקחת אליפות לפני ענקיות ועשירות הליגה? מטורף. החבורה של הלוזר הנצחי קלאודיו ראניארי, עוקפת את מנצסטר סיטי ויונייטד, את ארסנל, ליברפול וטוטנהם,  את צ'לסי של אברמוביץ'. לא נראה סיפור כזה חוזר על עצמו. ובצד השני של אותה מטבע, קליבלנד מורידה מעצמה שנים של לוזריות, שולחת הביתה את מאמנה דייויד בלאט כאשר היא מובילה את הליגה, ונותנת את הקבוצה על מגש של כסף לשחקנה המוביל. לברון מביא אליפות וכל השאר היסטוריה.

התרסקות המטוס של קבוצת צ'פואנסה: שנת הסינדרלות היתה השנה של צ'פואנסה. הקבוצה הקטנה והאנונימית מדרום ברזיל, אשר עשתה היסטוריה וזכתה באליפות ועלתה לגמר הסודמריקאנה, הייתה אמורה להגיע לשיא באותו משחק שמעולם לא יתקיים בקולומביה. שחקנים, צוות מקצועי ומלווים, קבוצה שלמה שהתרסקה יחד עם המטוס ועם התקוות של כולם. התאחדות הכדורגל הדרום אמריקאית, נתנה את הגביע כמחווה לקבוצה מברזיל, וים של דמעות ילוו את סיכומי 2016 לעד.

זכיית ארגנטינה בגביע דייויס לראשונה בתולדותיה: לאחר 5 גמרים, זה קרה - ארגנטינה אשר שיחקה את כל משחקיה בחוץ (בגביע דייויס הולכים לפי מי אירח אחרון או הגרלה), על משטחים שונים ותמיד מול שחקנים בעלי דירוג טוב יותר. הצליחה להחיות את דלפו, לנצח את האלופה המכהנת (אנגליה) ואת המחבט מס 1 בעולם, אנדי מארי, בביתו. ולאחר מכן להביס את קרואטיה ומריו סיליץ,  שוב בביתם ומול הקהל הביתי. הישג קבוצתי עצום וחסר תקדים.


שתהיה לנו שנה חדשה ונפלאה ספורטיבית, לא פחות.