שוב משחק של נבחרת ישראל ושוב תחושת פספוס בסופו. ההרגשה המעיקה שבהחלט יכולנו לעשות יותר, הרבה יותר, אבל אנחנו מסיימים כרגיל בידיים ריקות.
נפתח עידן אלישע לוי בנבחרת. כפי שנכתב רבות, קמפיין ללא ציפיות וללא מטרות. סליחה, מטרות יש, לסיים מקום שלישי ככה לפחות לא נרד עוד דרג. מיותר לדבר על תהליך בחירת המאמן, הוא כבר ישנו ומכאן צריך להתקדם הלאה.

משחק ראשון, אצטדיון סמי עופר רועש ומלא, מול נבחרת איטליה, מאריות ביבשת. נתוני הפתיחה עם יתרון בולט לאורחת, כל השבוע אני שומע בחדשות הספורט על הרכבים הזויים כאלה או אחרים.  בסוף מגיע גם ההרכב הרשמי ואין הפתעות רבות. הרכב היה מאוזן, ההגנה של באר שבע, החוד של מכבי וחיזוקים משגרירינו בחו"ל. עד כאן הכל היה בסדר. אפשר להתווכח עם הכללתו של שירן ייני בהרכב היתה נכונה או לא, אבל זהו פחות או יותר.

תחושת פספוס, אמרתי כבר. המשחק נראה  כמו משחק הורים נגד ילדים שאני עושה בחוגים שלי, הילדים רצים, לוחצים מתאמצים, מגיעים לחצאי מצבים, מציקים ורודפים אחרי הגדולים. ואז אבא אחד מחליט שנמאס לו, לוקח את הכדור עובר את הילדים ומבקיע גול. זהו ,ככה סתם, כי בא לו. התמונה הזו חוזרת לי בראש שוב ושוב כשאני רואה את שחקן הכנף האיטלקי, מפרפר שוב ושוב את בן ביטון, אולי המגן הכי טוב בארץ היום, בטח הכי יציב . משחק ילדים. 

אבל בעלילה שלנו יש טוויסט, הילד המוכשר מצליח להפתיע את אבא ולהבקיע גול יפיפה. והורה אחר מתעצבן עושה שטות ומורחק מהמשחק.  פתאום המשחק שקול, והילדים מרגישים שהם יכולים להצליח. פה היה המקום והצורך שמאמן עם עמוד שדרה, יעביר מסר לילדים, "חבר'ה, אפשר לעשות את זה", אפשר לנצח את ההורים. במקום זה קיבלנו מאמן פחדן, עם חילופים הזויים, ומסר ברור לכולם: רק לא לעצבן את אבא.

וזה מה שמרגיז בפתיחת הקמפיין הזה, כי כמה פעמים תקבל את איטליה בבית, ב- 10 שחקנים, זחוחה ולפתע מבוהלת?  אם המסר היה מראש, יאללה יוצאים לנצח, לדרוס היום, לא בכאילו, באמת, התוצאה היתה יכולה להיות אחרת. מבחינה מקצועית הנבחרת שיחקה לא רע, לחצה גבוה, גרמה לאיטלקים לאבד כדור פעם אחר פעם, ושלחה לעומק את תומר חמד שהזכיר לכולם מה היכולות שלו. ההתעקשות להניע כדור מאחור כמעט עלתה לנו בשער והכניסה פניקה וחוסר שקט מיותר. 
הוספת עוד שחקן מהיר לקישור שיצטרף מהקו האחורי היתה יכולה להניב תוצאות טובות יותר ויתכן שכך יהיה  בעתיד. 

ערן זהבי? במהלך המשחק חבר סימס לי: "זהבי של הנבחרת הוא כמו קון אגוארו בנבחרת ארגנטינה" - תותח בסיטי, בסין ובמכבי, חושך לחלוטין בנבחרת, אפילו לא פעולה אחת טובה, שלא נדבר על שער. 

אז מה הלאה? אולי המשחק הזה הינו קריאת השכמה לכולם, יש לנו מה למכור, יש לנו סגל לא רע. די לחפש תירוצים ולהסתפק בהפסדים מכובדים.
נכון איטליה וספרד בכמה רמות יותר טובות, אבל ביום נתון ובמשחק אחד הכל יכול לקרות. קצת אמונה, ביטחון וטירוף על המגרש.

אלישע תתעורר..