מאת: ענבל בן ברית כהן * צילומים: פרטי ופלאש 90  

בשער: אולמי ורסאי לאחר הקריסה

הם חגגו, רקדו, שרו והיו בעננים בחתונת בת הדוד. השמחה הייתה גדולה עד שברגע אחד הכל התהפך, ברצפת אולם השמחות נפער חור ענק ומאות אנשים צנחו מטה שלוש קומות. 23 הרוגים ומאות פצועים. בין הפצועים היו גם בני משפחת מזרחי ממודיעין.הילה (45), אלון (46), ושני בניהם שכעת בני 21 ו-17. מאז הצטרף למשפחה גם  ליעד (11)  שלא נולד כשקרה האסון, אבל חווה את המצוקות של המשפחה ונדמה שגם הוא אחד מפגועי ורסאי.

"זו הייתה חתונה של בת דודה שלי קרן. חתונה שחיכינו לה המון זמן. ב-21 במאי 2001, יום לפני ערב שבועות" מספרת הילה מזרחי ומרחיבה: "אני לא אשכח את השמחה הגדולה שהייתה, היו לנו אז 2 ילדים: הגדול שהיה בן 5 וחצי וזיו שהיה בן שנה וארבעה חודשים. הוא לא רצה ללכת לחתונה, הוא פשוט סרב והתנגד נמרצות, אבל לא היה לי סידור אחר בשבילו. גם אני הרגשתי לא טוב באותו היום, קיבלתי מכת שמש בבוקר ולא ויתרתי. אלון בעלי ניסה לשכנע אותי להישאר בבית ולהגיע אח"כ לשבת חתן ולא הסכמתי. חיכינו לחתונה הזו כל כך".

בני משפחת מזרחי הלכו לחתונה, רקדו, שמחו ברחבת הריקודים ולדבריהם היו סימנים מקדימים שאחר כך בדיעבד הם יכולים לשים עליהם את האצבע: "הרצפה לא הייתה יציבה, הרגשנו שהיא לא ממש באותו הגובה. אחותי ואני באותו גובה בדיוק, רקדנו אחת ליד השנייה ואמרתי לה 'מוזר, את לא בגובה שלי'. היו כל מיני דברים כאלו שלא נראו לנו. אלון אמר שמשהו לא תקין ברצפה.

"בדיוק הגיע מנהל האירועים, אותו הכרנו כבר קודם מאחר ובאותו האולם ערכנו את מסיבת הברית של זיו, אלון פנה אליו ואמר לו שמשהו מוזר ולא  תקין ברצפה, מאין תחושת חוסר יציבות. מנהל האירועים השיב שאין לנו מה לדאוג, הכל מושלם 'בדיוק סיימנו עכשיו שיפוצים באולם' הוא אמר. 5 דקות אחרי שהוא הלך הרצפה התפוצצה. קודם זו הייתה הקרמיקה שנסדקה ואז צנחנו למטה. נפלנו 3 קומות בתוך שברים, ברזלים, ענן אבק ומחנק וחושך".

כוחות של אריה

בזמן הצניחה מטה, זיו התינוק היה אצל הילה בידיים, הבכור בן החמש וחצי היה ליד אלון ברחבת הריקודים וצנח איתו. הילה זוכרת שכבר בקומה השנייה התנתק זיו מאחיזתה והם המשיכו ליפול מטה, אבל כבר לא יחד. כשהגיעה למטה כבר לא מצאה אותו. "נפלנו למטה אחים שלי, אחיות שלי, גיסי, ארוסתו של אחי, האחיינית שלי. כולנו נפלנו באותו טריטוריה. את זיו לא מצאתי. הייתה המולה, צרחות, גופות של מתים סביבנו. בזמן נפילה כל החיים חלפו לפניי, המחשבות הרבות על הילדים שצריכים אותי והעובדה שאסור לי למות ולו רק בשבילם".

"בדיוק הגיע מנהל האירועים....אלון פנה אליו ואמר לו שמשהו מוזר ולא  תקין ברצפה, מאין תחושת חוסר יציבות. מנהל האירועים השיב שאין לנו מה לדאוג, הכל מושלם 'בדיוק סיימנו עכשיו שיפוצים באולם' הוא אמר. 5 דקות אחרי שהוא הלך הרצפה התפוצצה. קודם זו הייתה הקרמיקה שנסדקה ואז צנחנו למטה. נפלנו 3 קומות בתוך שברים, ברזלים, ענן אבק ומחנק וחושך"

הרגעים המפחידים האלו חרוטים להילה עמוק בזיכרון: "אני יושבת עם רגליים ישרות, כאובה, חבולה ומדממת, האף נשבר, החוליות בגב נשברו והתקשיתי לנשום, אחותי שוכבת לידי מחוסרת הכרה, אלון והבכור נפלו לידי ואחי אומר לי: 'הילה, זיו היה בידיים שלך, איפה הוא? לא קלטתי בכלל איפה אני. התעשתי ולמרות החושך, האבק והצעקות הרבות סביב נזכרתי שזיו לבש מכנס פסים ארוך. פתאום ראיתי את הרגל שלו מבצבצת מתוך תלולית עפר. הוא היה קבור בתוכה. משכתי את הרגל שלו וכך הגיע אליי. הוא הסתכל לי בעיניים וכולו שותת דם. רק כשהרמתי אותו הוא הרשה לעצמו להתחיל לבכות".

בחוץ הייתה המולה, אמבולנסים, כוחות ביטחון. מזרחי מספרת שבקיר החלל אליו צנחו נפער חור גדול ושרק בזכותו חייהם של רבים והיא ומשפחתה ביניהם ניצלו. מהקיר ניתן היה לראות את אור הרחוב ואולי גם את האור שבקצה המנהרה. מזרחי ובני משפחתה היו קרובים לפתח והבינו שלמרות הפציעות שלהם, הם יכולים לנסות לצאת החוצה לבד בכוחות משותפים.

"אני לא יודעת איך יצאתי משם. אני קיבלתי באותו היום כוחות של אריה, של לביאה שרוצה להציל את הילדים שלה. אני מבינה זאת רק בדיעבד. יצאנו החוצה ובכיתי ובכיתי ושם כבר התמוטטתי. אלון וגיסי חזרו פנימה להציל את אחותי שאיבדה את ההכרה. הבכור שלי לאורך כל הדרך לרגע לא בכה ואפילו עודד אותנו למרות שפתח את הראש בצורה רצינית וגם שבר יד ורגל. הוא עודד אותנו ואמר שלא נדאג ושיהיה בסדר".

מצוקה פיזית ונפשית

הפצועים פונו חלקם להדסה עין כרם והבכור היה ביניהם, את הילה וזיו פינו לשערי צדק. "היה כאוס שלם, טיפלו ומהר קודם בזקוקים לתפרים וגם את העבודה עליהם לא עשו כראוי, בביקורת אחרי כן בקופת החולים מצאו שתפרו עם שאריות אבק ואבנים מההתרסקות. הבכור טופל בראשו ושוחרר הביתה לסבתא וסבא, למחרת ההורים שלי אמרו לאלון שמשהו לא בסדר עם הילד, הוא לא מזיז רגל ויד ואלון ביקש שיפנו אותו שוב לבית החולים, שם בצילום הסתבר ששבר יד ורגל ומכיוון שעברו כבר הרבה שעות אז לא גבסו אותו וההחלמה שלו הייתה הרבה יותר ארוכה".

"אני יושבת עם רגליים ישרות, כאובה, חבולה ומדממת, האף נשבר, החוליות בגב נשברו והתקשיתי לנשום, אחותי שוכבת לידי מחוסרת הכרה, אלון והבכור נפלו לידי ואחי אומר לי: 'הילה, זיו היה בידיים שלך, איפה הוא? לא קלטתי בכלל איפה אני. התעשתי ולמרות החושך, האבק והצעקות הרבות סביב נזכרתי שזיו לבש מכנס פסים ארוך. פתאום ראיתי את הרגל שלו מבצבצת מתוך תלולית עפר. הוא היה קבור בתוכה"

לא מוותרת

מאז האסון, הילה סובלת  מכאבים קשים ונזקקת לטיפולים לעיתים, אבל מתגברת ומקפידה לא להיעדר מהעבודה כי העבודה עוזרת לה להמשיך לתפקד ולהתמקד בדברים אחרים. כל המשפחה עברה חוויה קשה ונפגעה גם פיזית וגם נפשית.

לפני 16 שנה, בזמן הפציעה, הייתה הילה  סייעת בחטיבה הצעירה בבית ספר "היובל"  אספה כוחות ובחרה בחיים. לאחר שנה של טיפולים לא קלים החליטה לחזור למעגל העבודה ובנחישות ומאמץ שלובים יחד זכתה לחיבוק גדול ותמיכה של ראש העיר דאז משה שכטר ז"ל. שכטר מצא לה תעסוקה בעירייה בתחום אחר. מזרחי הייתה מזכירתו של אילן בן סעדון כשזה היה יו"ר ועד העובדים, אח"כ הציבה רף גבוהה יותר והגישה מועמדות להיות בעצמה יו"ר ועד העובדים של העירייה.

הילה ניצחה בו ובגדול ובמשך 3 שנות הכהונה הזיזה וקידמה דברים רבים בצורה יוצאת דופן. בקדנציה השנייה החליפה אותה יו"ר הועד המכהנת גם היום, זיוה אסא והילה עברה להיות מנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז הרב תחומי. בשנה שעברה קיבלה הילה תעודת הוקרה על היותה עובדת מצטיינת.

בתקופת החיים הזו בה נולדה מחדש, מתבוננת הילה קדימה וצועדת צעד ועוד להגשמת החלומות שלה. היא מתכננת לעמוד על במה בתוך שנתיים ולספר את הסיפור שלה, דרכו תשמש דוגמה לאחרים ותעודד אותם לבחור בחיים במקום במוות, לפרוח במקום לנבול. לאחרונה בעקבות סדנה ב"לימוד מודיעין" ה-8 החלה גם לכתוב טקסט שיום אחד, יהפוך כנראה לספר. את האכזבה והעיסוק בפיצויים שעד סמוך לכתיבת הכתבה לא שולמו היא השאירה לבעלה אלון. "אני לא רוצה לעסוק בזה, אני רק רוצה שהפרק הזה יהיה כבר מאחורי חתום ונעול ואוכל להמשיך הלאה".

הריאיון איתה הסתיים בנימה אופטימית עם תכניות לעתיד, ובתקווה שהתיק עומד להיסגר כבר ממש ממש בקרוב והפיצויים עומדים להתקבל 16 שנה מהאסון. אנחנו נפרדות לשלום ועשר דקות אחר כך מתקבלת ממזרחי ההודעה המרגשת, שבעיתוי כל כך הזוי וקארמה טובה הם בדיוק התבשרו שהגיע הסוף לפרשה, ושהם מתבקשים להעביר פרטי חשבון בנק לשם יועברו להם סוף סוף כספי הפיצויים. 

"אני רחוקה מלהיות מיליונרית כמו שרבים חושבים. בעקבות הפציעה וההחלמה מכרנו את הבית הראשון. שבר גדול ועצוב היה לנו, אבל שיחררנו, נולדנו מחדש והתחלנו מחדש וזה הכי חשוב" אומרת מזרחי.