צילומים: ד"ר דרורה בהרל * בשער: ההרים סביב מוקטינאת לאחר לילה של שלג

כזכור, אני מטיילת בעיירה ג'ומסום כשסביבי נוף עוצר נשימה של ה-blue mountain. האצבע מתקתקת צילומים נון סטופ מכל עבר ומכל צד אפשרי, ואני גם מנסה לחדור אל תוך תוככי ההר בעזרת עדשת ה-200 מ"מ שלי. למרות הקור של מינוס 11 מעלות, בחדר ללא חימום, עם ברז אחד למים קרים, שלא היה לו שימוש כי גם שיניים לא רוחצים עם מים מהברז, ולמזלי הייתה אסלה מערבית, ישנתי היטב תחת מעטה של חמש שכבות בגדים, כולל בגדים תרמיים וארבע שכבות של שמיכות ושק שינה. מניסיון העבר ידעתי שהמצלמות חייבות להיות איתי תחת השמיכות, שכן הן לא בנויות לתנאי קור קיצוני.

למחרת בבוקר, לאחר שהמלווה שלי שכר ג'יפ 4X4, התחלנו לטפס אל עבר הכפר מוקטינאת שנמצא בגובה 3,710 מטרים מעל פני הים, על רכס הדרום-מזרחי של האנאפורנה. ההרים האדירים מסביב והפסגות הגבוהות והמושלגות הם תפאורה מדהימה להצגת הטבע במיטבו.

יתר על כך, נסענו עם הג'יפ שלנו במעלה נהר הקאלי גאנדאקי, כשאנו חוצים כפרים קטנטנים וציוריים, חלקות שדה קטנות ועדרי עיזים וכבשים, כאשר מכל עבר נראה פסגות גבוהות ומושלגות. זהו אזור מדברי יפיפה – מדבר בצל הגשם או נכון יותר – מדבר בצל ההרים. פסגות גבוהות ומושלגות מוסיפות המון לתמונת הנוף השונה והמיוחד של המקום, כשהפסגות הגבוהות עוצרות את גשמי המונסון הכבדים ומותירות את האזור מדברי בדומה לרמת הטיבטית וכמובן ללאדאק ולזאנסקאר.

בהמשך עברנו בתוך הכפרים הקטנים המעטים, הנמצאים לאורך הדרך על חלקותיהם החקלאות הבשלות בשלל צבעים. לצבעוניות זו מוסיפות הנשים היוצאות לכבס את כביסתן או לשטוף את הכלים בברזים שברחוב. זה נראה ממש כמו נווה מדבר קטן בלב המדבר, והכל תחת התפאורה הנפלאה של הרכס הדרום-מזרחי של רכס האנאפורה.

בלילה השלג שירד כיסה את רובה של מוקטינאת. מראה מרהיב מעין כמוהו. הטמפרטורה הנמוכה – קרוב למינוס 10  מעלות – לא הרתיעה אותי לצאת עם שתי מצלמות ולהתחיל לצלם עד אינסוף.  בכל חיי לא ראיתי מחזה כזה, ומי יודע אם אזכה לראותו שוב. גם בדמיוני הפרוע לא חלמתי על עיר הקבורה כמעט בתוך מעטה שלג

הכפר מוקטינאת נחשב למרכז לעלייה לרגל גם לבודהיסטים וגם להינדואים. המקדשים שפזורים בחורשה הקטנה כוללים גומפה (מנזר בודהיסטי ) ומקדש הינדואי המוקדש לאל ווישנו, האל המשמר. את הלילה העברנו במוקטינאת. חדרי היה בקומה השלישית, על הגג – תצפית נהדרת על כל האזור המופלא הזה אבל קור אימים שרר כל הלילה המושלג. למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, אי אפשר שלא לעשות סיבוב במוקטינאת המושלגת.

בלילה השלג שירד כיסה את רובה של מוקטינאת. מראה מרהיב מעין כמוהו. הטמפרטורה הנמוכה – קרוב למינוס 10  מעלות – לא הרתיעה אותי לצאת עם שתי מצלמות ולהתחיל לצלם עד אינסוף.  בכל חיי לא ראיתי מחזה כזה, ומי יודע אם אזכה לראותו שוב. גם בדמיוני הפרוע לא חלמתי על עיר הקבורה כמעט בתוך מעטה שלג. מראה רכסי האנאפורנה המכוסים שלג טרי, מלאים בצורות חדשות שמדי פעם מקבלות צורות של גלים, כמו הדיונות שבסהרה, בגלל משבי הרוח העזה.

עוד לפני שהספקתי לשבוע מהמראות הנהדרים האלה, היינו צריכים לעלות שוב על הג'יפ ולהתחיל את דרכנו בנסיעה, לכיוון העיירה ג'ומסום ממנה יצאנו לראשונה עם הג'יפ. הפעם לא נשארנו ללון בג'ומסום, אלא המשכנו בנסיעה בתוך ערוצי נחל בתפאורה הנפלאה של רכס האנאפורה, שמלווה אותנו כמעט עד פוקרה. זו הייתה נסיעה לא הכי נעימה בלשון המעטה, אבל מי מרגיש את האבנים כאשר מסביב יש נוף עוצר נשימה כל הדרך עד העיירה טאטופאני אליה הגענו בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ועצרנו למנוחה בת שני לילות.

לאחר מנוחה בת יום וחצי ושני לילות המשכנו בדרך לפוקרה אליה הגענו לקראת ערב, ומיד רציתי לחזור למוקטינאת, לאנאפורנה, לפחות לעוד יומיים. הרגשתי שאני לא שבעה ושלא מיציתי. הייתי מוכנה לוותר על מקומות אחרים שהיו מתוכננים רק בשביל לחזור לנופים שרק הטבע יודע ליצור. יש באנאפורה איזה הוד שקשה לפרוט אותו למלים: יופי בראשיתי וגוונים נפלאים של נוף אלוהי. יש משהו בצלילות האוויר ובניקיון הנוף המרחיב את הדעת.

בסופו של דבר, נסענו ליומיים נוספים לג'ומסום ולמוקטינאת. הפעם היו שמים כחולים עד שאפשר היה לחתוך ביד (בלי סכין) את הטוהר והניקיון של האוויר. כך יכולתי לראות בבירור את הנוף המרהיב שעמד לנגד עיניי: ההרים הלבנים שממול, הקרחונים שבין ההרים המרוחקים יותר, והנוף הירוק הקרוב יותר אלינו שבאזור זה – מועט ביותר. הנוף שנגלה לעיניי היה מרהיב ביופיו, והרגשתי כאילו אני יושבת בתוך תמונה.

היה לי כל כך נעים לשתוק. לאט לאט חשתי איך ראשי מתרוקן מהמחשבות שמתרוצצות בתוכו כל היום. למרות חמש שכבות בגדים ודובון אחד, כובע וצעיף, הרגשתי כאילו אני מרחפת. מכל עבר אני רואה הרים מושלגים ענקיים וכאילו ציפורים פורשות כנפיים לפסגות (אלה היו קרוב לוודאי פתיתי שלג שנראו כציפורים). הגעתי לגן עדן בעודי בחיים. זו אולי תהיה קלישאה, אבל באמת שום תמונה לא יכולה לתאר זאת.

בלית ברירה, אחרי היומיים האלה, היינו חייבים לחזור לפוקרה ולקטמנדו, כי מועד סיום הטיול עומד ומתקרב. יומיים של נסיעה מפרכת האחד – לפוקרה ומיד לאחריו – לקטמנדו. ודווקא בדרך לקטמנדו שכללה דרך אספלט נוחה יחסית התקררתי, ובדיעבד באופן לא קל.

לסיכום: את האוורסט ראיתי רק דרך חלון המטוס בהמראה הביתה מקטמנדו, אבל בקטע קטן מרכס האנאפורנה הייתי, חשתי במו ידיי ואפילו לעסתי בפי את השלג והקרח. חוויתי שלג חדש יורד ואינספור הרים ופסגות מכוסים בלבן חדש וטהור בפיסול יפיפה, כפי שרק הטבע יודע ליצור. אך הפעם חזרתי 'שרוטה' ולא בגלל מחלת גבהים או תופעות לוואי של מחלת גבהים, דווקא מבחינה זו הרגשתי כאילו נולדתי שם בגבהים, כאילו מקומי שם.

באשר להתרשמותי מנפאל עצמה, היא מאוד צבעונית בכל דבר, רעשנית, מאוד ראוותנית ומאוד מאוד צפופה בכל דבר: בנופיה, באנשיה, באדריכלות שלה ואפילו בדתה ההינדואית, שביטויה העיקרי עבור רוב המאמינים הוא האמונה באלים רבים שמסווגים לפי חשיבות והיררכיה ומיוצגים על ידי פסלים רבים מספור, ומתבטאת בהרבה טקסים ברוב פאר, בהקדשת מנחות לאלים ולדמויות השונות.

את האוורסט ראיתי רק דרך חלון המטוס בהמראה הביתה מקטמנדו, אבל בקטע קטן מרכס האנאפורנה הייתי, חשתי במו ידיי ואפילו לעסתי בפי את השלג והקרח. חוויתי שלג חדש יורד ואינספור הרים ופסגות מכוסים בלבן חדש וטהור בפיסול יפיפה, כפי שרק הטבע יודע ליצור. אך הפעם חזרתי 'שרוטה' ולא בגלל מחלת גבהים או תופעות לוואי של מחלת גבהים, דווקא מבחינה זו הרגשתי כאילו נולדתי שם בגבהים, כאילו מקומי שם

פסלי האלים  צבועים בצבעים רועשים, ובעיקר בולט הצבע האדום הבוהק. אי אפשר שלא להתפעל מתפארת הבנייה הנפאלית העשויים ביד אומן למופת וגדושה ומלאה בפסלי האלים ובקישוטים שונים עד אינסוף מבלי להשאיר חלל בין פריט לפריט, מה שמכונה באמנות "אימת הריק", עד שהעין כל כך שבעה, מקבלת סחרחורת וקשה להתמקד בפריט זה או אחר או למרכז את כל הפאר והעיטורים. רק לחשוב על כך שבמקום אחר בכיכר דורבאר בקטמנדו מרוכזים למעלה מ-50 מקדשים ומבני תפילה, ואפשר לשוטט במשך שעות בין המבנים, הפסלים והאנשים.

ואולי דווקא בגלל הסחרור הזה והצפיפות בכל מקום ומקום, אפילו הנוף צפוף – לא כל כך אהבתי את נפאל בייחוד אחרי השקט שספגתי במהלך שלושת מסעותיי הקודמים בלאדאק בזאנסקאר, על הטוהר, הניקיון, ההוד וההדר של המדבר הקסום בצל ההרים של לאדאק וזאנסקאר ושל הבודהיזם האצילי, שאצילותו ניכרת גם במבנה מנזריו הצבועים בצבעים רגועים של לבן ובורדו. את כל הדיסוננס הזה אני מקווה שהצלחתי לקלוט במצלמתי בצילומים הרבים של תמונות מדהימות של נופי בראשית, נופים אורבאניים וכפריים קדומים.

לכל מקום יש הקצב שלו. בתל אביב, למשל, אני תמיד מרגישה שהקצב של העיר לא מתאים לקצב הפנימי שלי, אבל בזאנסקאר, בכל מקום אחר בלאדאק, ועכשיו גם באנאפורנה – במקומות מנותקים ומבודדים אלו – הרגשתי ממש מהרגע הראשון שאני משתלבת ושלא נדרש ממני מאמץ כדי להשתלב. אולי פעם לפני שנולדתי, הייתי כאן.