צילומים: ד"ר דרורה בהרל * בשער: הדרך למקדש הקופים בקטמנדו

כאשר שבתי עייפה ומותשת ממסעי השלישי בן 41 הימים להימלאיה ההודית, לאדאק, זאנסקאר וקשמיר, נשאלתי על ידי בני משפחתי וחבריי: "נו דרורה, מה הטיול הבא שלך?". אני השבתי: "זהו, זה היה טיולי האחרון להימלאיה". לאחר שהתאוששתי, כבר התחילו לדגדג לי "הסיכות" בתמיהה – "היית שלוש פעמים בהימלאיה ההודית ולא ראית את האוורסט?!" "לא ייתכן שאפרד מההימלאיה, חשבתי, מבלי לראות את האוורסט.

אבל לשם כך עליי להגיע לנפאל". לקראת הטיול הבא התמונה החלה להתבהר. קודם כל, ערכתי בדיקה לגבי המקומות שאני רוצה להיות ולחוות, ולאחר מכן החל החיפוש אחר מדריך. בחרתי בחודש מרץ מכיוון שחשבתי שזו תקופה, שבה הקרחונים של החורף הקשה כבר החלו אמנם לְהִמַּס אבל עדיין נמצאים בצדי הדרכים וכמובן במדרונות ההרים ובפסגות הגבוהות של ההימלאיה הנפאלית. כך אהנה מהרבה שלג וקרח.

ההגעה לנפאל יחסית קלה יותר מאשר להימלאיה ההודית, משום שיש רק קונקשיין אחד בדרך. בחרתי לנסוע עם חברת התעופה טורקיש איירליינס, שכבר היה לי ניסיון טוב איתה מטיסותיי הקודמות. רק יצאנו מהשער הגדול של שדה התעופה הקטן של קטמנדו, ומיד נגלה בפרצופי פניה האמיתיות של קטמנדו: צפופה עד להחריד בלשון המעטה בכבישים וברחובות. הצפיפות גבוהה עד כדי כך שהישראלים רק יכולים להתנחם בעומסי התנועה בארץ.

על מדרכות כמובן אין מה לדבר, ובכביש המכוניות, האופנועים והולכי הרגל מתערבבים אלה באלה. כתוצאה מכך התחבורה כמעט ולא זזה, וזיהום האוויר הנוראי ניכר בפניהם המכוסים של הולכי הרגל ורוכבי האופנועים והקטנועים. לכל אלה מתווספים רעש והמולה מחרישת אוזניים, לכלוך וערימות זבל הנערמים לגבהים שאין לתאר. זה הרושם הראשוני והלא פשוט שלי עם הבלגאן, הרעש והצפיפות של קטמנדו – עיר המונה עשרה מיליון תושבים. אבל לקטמנדו יש להציע הרבה מקדשים ואתרים קדושים שאין להחמיצם.

המקדש הראשון בו ביקרתי היה מה שמכונה בפי רבים מקדש הקופים – סוויאמבונאת'. זו בעצם סטופה (מבנה בודהיסטי דתי בצורת כיפה בת 2,000 שנה), הידועה בשם "מקדש הקופים" – בשל מאות ואולי אלפי הקופים שהפכו אותה לביתם ומשוטטים באין מפריע בין המבקרים הרבים במקום. הגבעה עליה בנויה הסטופה מספקת תצפית מעולה (ביום בהיר) על עמק קטמנדו. בסוף גרם מדרגות ארוך נמצאת הסטופה, ובראשה מבנה מוזהב שממנו משקיפות עיניו של בודהה. מסביב לסטופה גלגלי תפילה ומתפללים.

ההגעה לנפאל יחסית קלה יותר מאשר להימלאיה ההודית, משום שיש רק קונקשיין אחד בדרך. בחרתי לנסוע עם חברת התעופה טורקיש איירליינס, שכבר היה לי ניסיון טוב איתה מטיסותיי הקודמות. רק יצאנו מהשער הגדול של שדה התעופה הקטן של קטמנדו, ומיד נגלה בפרצופי פניה האמיתיות של קטמנדו: צפופה עד להחריד בלשון המעטה בכבישים וברחובות

אחת האטרקציות המרכזיות בקטמנדו היא כיכר דורבאר, ולשם היו פניי מועדות לאחר הביקור במקדש הקופים. כיכרות דורבאר Durbar) פירושו "ארמון" בנפאלית) עומדות במרכזן של מספר ערים בעמק קטמנדו. כיכרות אלו שימשו כרחבה שבקדמת ארמון המלוכה. בכיכר דורבאר שבקטמנדו יש למעלה מ-50 מקדשים ומבני תפילה, כאשר העתיק ביניהם מתוארך מהמאה ה-12, תקופה בה האזור היה מרכז חשוב בצומת של שתי דרכי מסחר עיקריות, אך מרביתם בני 300 או 400 שנה. בכיכר אפשר לבקר גם את ביתה של הקומארי – קומארי באהאל, האלה-הילדה.

בדורבור סקוויר של קטמנדו, כמו בכל הכיכרות האחרות שולט ההרס של המקדשים כתוצאה מרעידת האדמה לפני שנתיים. עבודות ההצלה נמשכות ללא הפסק בעזרת האו"ם ואונסק"ו וכנראה של מדינות תורמות אחרות. הלב פשוט נצבט למראה ההרס והחורבן, שגרמה רעידת האדמה למקדשים המפוארים בני מאות השנים.

בקטמנדו ביקרתי גם במקדשים נוספים כמו פאשופטינאת – מקדש ההינדי הקדוש ביותר בנפאל, שבו שורפים את גופות המתים ואת אפרם זורקים לנהר הקדוש שעל גדותיו עומד המקדש הענק על כל מבניו הרבים, וגם ב-בודנאהאת – סטופה בודיהיסטית הגדולה בנפאל ואחת מהגדולות בעולם, שמאז כיבוש טיבט משמשת כמוקד המשיכה הגדול ביותר לטיבטים הגולים בנפאל. וכמובן ביקרתי גם בפאטאן, המכונה "עיר היופי". במקום מלים פשוט אביא מספר צילומים שימחישו את המצב ואת ההרס.

אבל אני רוצה לספר לכם על החוויה הבלתי רגילה שלי ברכס האנאפורנה בקור של מינוס 15 מעלות ואולי אף יותר מכך, כמובן בלי חימום ובלי מים בברזים, כי המים פשוט קפאו ועם שלג שירד במשך כל הלילה.

על מנת להתחיל את המסע לרכס הדרום-מזרחי של האנאפורנה צריך להגיע לפוקרה המרוחקת כשבע עד שמונה שעות נסיעה מייגעת – תלוי בעומס התנועה בכביש, למרות שרוב הנסיעה נעשית על כביש אספלט. לא עשיתי את כל הדרך לפוקרה ביום אחד. בדרך עצרתי בבאנדיפור כדי להשכים עם זריחת השמש ולראותה מפציעה בינות לרכס האנאפורנה, המשקיף על שדות הטלאים הצבעוניים למרגלותיו. לאחר ארוחת הבוקר המשכתי בדרכי לפוקרה.

על מנת להתחיל את המסע לרכס הדרום-מזרחי של האנאפורנה צריך להגיע לפוקרה המרוחקת כשבע עד שמונה שעות נסיעה מייגעת – תלוי בעומס התנועה בכביש, למרות שרוב הנסיעה נעשית על כביש אספלט. לא עשיתי את כל הדרך לפוקרה ביום אחד. בדרך עצרתי בבאנדיפור כדי להשכים עם זריחת השמש ולראותה מפציעה בינות לרכס האנאפורנה, המשקיף על שדות הטלאים הצבעוניים

פוקרה היא עיירה שלווה יחסית (כמובן לא בעונה), הבנויה על גדת אגם פאווה על רקע תפאורה מדהימה של הרי ההימלאיה, ומשמשת כנקודת יציאה לטרקים רבים בשמורת האנאפורנה. עוד באותו יום יצאתי לסייר קצת בעיר שלווה זו, אלא שהצפיפות בעונה זו ורעש המכוניות קצת מפירים את השלווה עליה מספרים. ביקרתי במפלי דויד ובמקדש בראהי – מקדש הינדי השוכן על אי קטן, קרוב למרכזו של אגם פֵאווה.

המקדש ההינדי, בן המאה ה-18, בנוי בצורת פגודה ומוקדש לאלה בראהי/דורגה. למקדש ניתן להגיע רק באמצעות שייט קצר בסירה. האטרקציה היחידה שהלהיבה אותי בסיור בעיר זו הייתה העלייה לעיירה סאראנגוט בגובה 1,200 מטר. משם יש תצפית נהדרת לעבר רכס האנאפורנה, שבקו אווירי רחוקה רק 10-7 ק"מ, ועל האגם שאותו, בגלל תנאי הראות, בקושי אפשר היה לראות.

למחרת, השכם בבוקר השני, בשעה 05.30, מיהרתי לשדה התעופה המקומי של פוקרה ויצאתי בטיסה קצרה של 25 דקות בשמי ההימלאיה לכיוון העיירה ההררית ג'ומסום (בערך 2,700 מטר), השוכנת לאורך נהר הקאלי גאנדאקי ונמצאת ממש לרגלי ה-Blue Mountain שהוא חלק מהרכס האנאפורה הדרום-מזרחי העצום, ומכונה כך כנראה בגלל צבע התכלת השולט בו.

כשהגעתי ב-08.30 בבוקר לג'ומסום עדיין שרר באוויר הקור של הלילה (בערך מינוס 10-9 מעלות), וכבר חשים במה שהתרחש ויתרחש בלילה. התמקמתי במלון, ויצאתי לטיול בעיירה שלווה זו. הרוח הקרה מתחילה לנשוב כבר בשעות הבוקר המוקדמות ופשוט דוקרת את הפנים, אבל מי מרגיש כאשר מסביבך נוף עוצר נשימה של ה-blue mountain.