מאת: חלי ויינשטיין * צילומים: ארמונד אזולאי, פלאש 90 ופרטי

בשער: עם אהובה עוזרי המנוחה

חדר העבודה של שי להב (48, נשוי פלוס 3) בשכונת אבני חן בעיר, עושה חשק להישאר בו לנצח. קיר שלם של מדפים ועליהם מסודרים כמו חיילים ממושמעים המוני דיסקים, פטיפון שמציף זיכרונות מוסיקליים מהילדות, שולחן כתיבה, פסנתר, כמה כרזות ובחור אחד בחיוך צנוע שמספר על דרכו ביצירה ובתרבות הישראלית, שהחלה איך לא, לגמרי במקרה. לפני פחות משנה שיגר להב כל יום המלצה על תקליט אחר מתוך האוסף העצום שלו ובכפוף לאהבותיו.

פעם עוד בילבלו אותו עם שי להב השני, אחד משני סולני הארנבות של ד"ר קספר אבל זה מזמן כבר לא אישיו. "זה כנראה יהיה לנצח" הוא צוחק. "אנחנו גם חברים ועשינו יחד שני תקליטים שאני כתבתי והוא הלחין והאמת שעכשיו הוא זה שמתלונן שמתבלבלים בינינו כי הוא מקבל כל מיני טלפונים עבורי. הוא שי הראשון מבחינתי ואני מאוד אוהב אותו ואת הלהקה שלו, אני חושב שהוא כישרון עצום".

לכתוב הוא התחיל די מאוחר. "טיילתי הרבה בעולם", הוא מפליג בזכרונותיו "ואחר-כך למדתי משפטים והמסלול היה ברור וידוע, הייתי אפילו עו"ד פלילי בסנגוריה הציבורית בירושלים, אבל תמיד הרגשתי שאני חייב לכתוב, זה כאב ממש ברמה הפיזית". הוא החליט לבדוק "את זה" והלך ללמוד בביה"ס לתקשורת כותרת ואחרי שנה בלבד כבר יצא לקורס כתבים בקול ישראל זצ"ל. "עדיין לא ידעתי לאן זה יוביל אבל נקודת המפנה היתה דווקא כשישבתי בטקס ההסמכה המפורסם של עורכי הדין בבנייני האומה". 

להב, שישב בין עורכי הדין, הסתכל מהצד כאילו אינו חלק מהקהל, הוציא את הפנקס והעט שהיו תמיד איתו, וכתב כל מה שעלה בראשו על המתרחש שם. רק כשהגיע לביתו והעלה את הכתוב למחשב, הוא הבין שיש בידיו טור צבע די טוב. למחרת יצא לסיבוב במערכות מקומוני ירושלים שהיו אז בשיאם, יחד עם כל המקומונים, והציע את הטור לקריאה. "החלטתי לנסות, השארתי את מספר הטלפון שלי למזכירות המערכת ואמרתי שאם זה יעניין מישהו, שיתקשרו אליי".

והמשאלה התמלאה גם מבלי שלהב ימלמל אותה מול דג זהב. "באותו יום התקשר אלי עורך התרבות של 'כל העיר' ובאותו סופ"ש כבר יצאתי למשימה הראשונה שלי – לכתוב טור ביקורת על הופעה של ירמי קפלן ב'צוללת הצהובה', ככה התחילה הקריירה שלי כעיתונאי. משם זה כבר זרם, התקדמתי, התחלתי לכתוב כתבות גדולות ואז כשהקימו את 'כל הזמן', מקומון מעריב בירושלים, הייתי בין מייסדיו ומשם המשכתי למעריב".

הוא כתב במעריב שנים רבות והיה העורך האחרון של מוסף התרבות המצוין, עד לפני שש שנים. אז נסגר העיתון במתכונת הישנה שלו ונשלחו 300 איש הביתה והוא ביניהם. "התחלתי בעיתונות בשלהי שנות ה- 90 ומשם הכל רק התדרדר, בכל פעם מחדש ראיתי איך נוגסים במוסף לאט לאט עד שלבסוף פירקו לי אותו. שלחו את כולנו הביתה ובסופו של דבר כל זה קרה בגלל הטכנולוגיה והאינטרנט. אפשר לשבת ולבכות ואפשר פשוט לחשוב מה עושים הלאה ולהסתכל על המאקרו. יש היום פי כמה וכמה יותר ערוצי טלוויזיה וזה אומר יותר עבודה, יותר אפשרויות והזדמנויות".

 "היו לפני מירי רגב המון שרי תרבות שידעו להיות ייצוגיים אבל בעצם לא עשו כלום....באה רגב והפכה אותו לתיק מאוד מתוקשר בזכות האישיות שלה. אני חושש שעם הזמן, וככל שאני עוקב אחרי זה, עדיין אין מספיק כיסוי מעשי להצהרות שלה. אמנם שנתיים זה עדיין לא מספיק זמן כדי שדברים יקרו, אבל אני מרגיש שאני בתחילת האכזבה שלי, ואני מקווה שלא אתאכזב בסוף"

- עתיד העיתונות המודפסת הוא להיעלם?

"אמרתי את זה כל הזמן ואני אומר גם היום, העתיד שלה הוא בסופי שבוע בלבד. את ההרגל שבו לוקחים מוסף עשיר ועבה למיטה ביום שישי בצהריים אי אפשר לשנות וזה ישאר ככה ובצדק. באמצע שבוע לא צריך עיתון כי יש את כל המידע באינטרנט ואני אומר את זה בכאב כי הייתי חלק מהעולם הזה אבל אין מה לעשות. דבר אחד שמדאיג כאן זו הפגיעה בתחקירים וזו פונקציה שחבל שתיעלם. לצערנו היא לא כלכלית, יש את "עובדה" ואת "המקור" אבל מעבר לזה אין תחקירים אמיתיים, משהו שיכול להפיל ממשלה או לזעזע את העם וזה כואב כי זה אחד התפקידים החשובים של העיתונות".

להב, אולי על תקן נביא, אולי בכורח הנסיבות, לא הסתפק רק בכתיבה העיתונאית, ופנה לתחומי הכתיבה היוצרת. כך שפרק אחד מתוך הרומן הראשון שלו, "לך לעזה", שהיה מבוסס על חוויות ומחשבות מהשירות הצבאי שלו, הפך למחזה ע' 17' שכתב יחד עם יוני זיכהולץ ואשר עלה ב'קאמרי'.  "ע' 17 היא עמדת תצפית אמיתית בבניין בעזה, שם בילינו אני וחמישה חברי ילדות שלי למעלה מחודש בקומה ה-17, כמו על אי בודד באמצע עזה. אפשר לומר שהכתיבה של הרומן הזה היתה סוג של תרפיה בשבילי על כל מה שחוויתי שם".

"טוב שבאה שרת תרבות שיודעת קצת לשקשק את הדברים"

לקאמרי הגיע די במקרה: "באותה תקופה הגשתי את 'ציפורי לילה מוסיקליות' בגל"צ, היה לי מחזה כתוב ולא ממש ידעתי מה לעשות איתו ואיך נכנסים לקליקה של התיאטרון. החלטתי לתת לעורך התוכנית שלי, נועם פיינהולץ, לקרוא, הוא אהב והעביר לחבר אחר שלו, נועם שמואל, שהיה אז במאי צעיר בקאמרי, והראה את זה לעמרי ניצן המנהל האמנותי של הקאמרי וזהו, הם פשוט הודיעו לי שהקאמרי רוצה להעלות את המחזה, וזה סוג של נס. אז לא הבנתי את זה, היום אני מבין. אבל מאז זה לא חזר על עצמו, את כל הדברים שבאו אחר כך חצבתי בסלע, אבל באופן מפתיע דווקא ההתחלה היתה קלה".

- התחלה כזו בוודאי משדרת הרבה ביטחון להמשך... 

"כן בהחלט, וכשהייתי מועמד לפרס התיאטרון בקטגוריית המחזה הרגשתי שכאילו אמרו לי 'מתאים לך תיאטרון..' ואכן כך היה. כתבתי את אופרת הרוק שרוליק, שהיתה חלק משת"פ של הקאמרי עם הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וכללה מוסיקה של יוני רכטר".

להב כתב הצגות ילדים, חלק מהן אפילו הוצגו בהיכל התרבות במודיעין כמו 'פרח נתתי לנורית' לפי  מרים ילן שטקליס, 'שבת בבוקר' הנשען על שירי יוני רכטר והשנה רצה ההצגה 'הקסם של מוצארט' שמספרת על חייו של מוצארט הילד, שעליה זכה בפרס המחזה בפסטיבל חיפה בשנת 2016.

והקסם הזה שנוצר תחת ידיו של להב ממשיך ובחודש יולי יחלו חזרות ל"אגדת דשא", מחזה חדש של להב בבימויו של רוני ניניו ובה ישחקו בין היתר שמואל וילוז'ני ושרה פון שוורצה. המחזה, שיעלה בנובמבר, מספר על חייו של לוזר נצחי מחיפה, שחייו האבודים והבנאליים משתנים ברגע שבו קבוצת הכדורגל שהוא אוהד, הפועל חיפה, זוכה באליפות. העלילה מתפתחת כאשר הבחור, הנחשב לקמע של הקבוצה, עומד בפני דילמה וחייב להחליט אם להמשיך בחייו כלוזר ולגרום לקבוצה שלו להמשיך לנצח או ללכת עם הלב. 

הקיץ הפורה של להב ממשיך וב-20.7 יעלה גם סרט קולנוע חדש שלו, "ואז היא הגיעה" שמספר לראשונה את סיפורו האישי. "באופן לא מפתיע גם כאן מסופר על אוהד של הפועל חיפה בעונת האליפות" מספר להב בחיוך ומוסיף 'זה היה אירוע מכונן בשבילי כאוהד'. "עם זאת הסיפור שונה מפני שהוא מבוסס בעצם על הדרך שבה הכרתי את אשתי ומספר על חנון אשכנזי מחיפה שפוגש בכורדיה מהקטמונים והחיים שלו משתנים. בסרט יככבו מיכאל אלוני, חן אמסלם וההפתעה הגדולה, גידי גוב שהחזרנו אותו לקולנוע אחרי שנים של היעדרות מהמסכים". 

אחד הדברים הקשים ביותר ליוצר הוא לשתף את הקהל בסיפור האישי, אם כי ברוב היצירות ישנו דפוס קבוע שבו שזורים חלקים רבים מהחיים האישיים בסיפור, תוך שילוב דמויות וסיטואציות שהינם פרי הדימיון של האמן. להב שחשב תחילה שלא לשתף את סיפורו האישי בסרט, שינה את דעתו בעקבות העבודה עם אבי נשר. "כשאבי קרא את הסיפור לראשונה הוא אמר לי משפט שאקח אותו איתי לכל החיים: 'אתה זורק הכל ומתחיל לכתוב על עצמך. יש הרבה כותבים מוכשרים אבל היתרון היחסי היחיד שלך הוא לדעת לספר את הסיפור האישי שלך ואתה תדע לספר אותו הכי טוב מכולם, אל תברח ממנו'. זה היה תהליך ארוך, קשה אבל מאוד כייפי". 

ב-20.7 יעלה סרטו "ואז היא הגיעה".  להב: "באופן לא מפתיע גם כאן מסופר על אוהד של הפועל חיפה בעונת האליפות,  זה היה אירוע מכונן בשבילי כאוהד'. עם זאת הסיפור שונה מפני שהוא מבוסס בעצם על הדרך שבה הכרתי את אשתי ומספר על חנון אשכנזי מחיפה שפוגש בכורדיה מהקטמונים והחיים שלו משתנים. בסרט יככבו מיכאל אלוני, חן אמסלם וההפתעה הגדולה, גידי גוב שהחזרנו אותו לקולנוע אחרי שנים של היעדרות מהמסכים". (עם השחקן מיכאל אלוני)

"ההחלטה להקים תאגיד זה בעצם להרים דגל לבן"

כשחדוות היצירה מתפרצת, השמיים הם הגבול ואכן, גם להב מצא אהבה גדולה בדוקו המשובח "מהכרם עד קיסריה" שבחן  את דרכה של המוסיקה המזרחית. לאחרונה שודר בערוץ 20 גם הדוקו "הערב בצוותא", שני קצוות המוסיקה הנבחנים על-ידי יוצר הסרט בראיה רחבה על אופיה של התרבות הישראלית.

להב: "מהכרם עד קיסריה קיבלה בזמנו הרבה פוקוס אבל לאחר מכן חשבתי שעם כל הכבוד למוסיקה המזרחית, שבאמת סבלה משנים של קיפוח ומגיעה לה הבמה והפרגון, אולי קצת עברנו את הגבול ושכחנו את הדברים הטובים שהיו בצד השני ולכן עשיתי את הערב בצוותא, שבא כמחווה לזמרים הישראליים הותיקים שהחלו שם את דרכם. עניין אותי לבדוק איך מקום משנה סיפור, איך מועדון, עם הרבה מגרעות מקצועיות לאמנים, הפך למוסד.

"המועדון הוקם על-ידי מפלגת מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), שבמשך שנים מימנה את צוותא וזה בעצם מה שאיפשר לו אורך נשימה. לא היתה כאן דאגה אם נמכרו מספיק כרטיסים או לא, וזה קריטי, זה דבר שלא קורה היום. שלמה ארצי לדוגמא, שהיה בסוף שנות ה-70 אומן כושל מסחרית, והביא בקושי 30 איש שהגיעו להופעה, קיבל עוד ועוד מרווח נשימה מצוותא עד שזה תפס את הקהל. זה משהו שהיום לא קורה ולא יקרה".

ואם כבר מדברים על עברה העשיר של התרבות הישראלית, איך נראה ההווה שלה ומה צופן לה העתיד מול סערות השרה מירי רגב השונות? להב חושב שמצבה של התרבות בישראל הוא לא "כצעקתם" בגלל שהיא הרבה יותר מגוונת והוגנת כלפי כל המגזרים, והעתיד יכול להיראות טוב אפילו יותר. 

להב מסביר: "אני לא מאלה שבוכים כל הזמן על מצבנו בכלל ועל מצב התרבות בפרט ואני חושב שהתרבות בארץ במצב טוב. היא מגוונת יותר מאי פעם, היא נותנת מקום להרבה יותר מגזרים, קולות וצבעים, יש בה דברים מדליקים בטירוף והמוסיקה שלנו נפלאה בעיניי. נכון שקל להתרפק על כמה טוב היה כאן פעם אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל וגם עכשיו יש דברים נהדרים".

שלושת ילדיו אוהבי מוזיקה, מנגנים ושרים והם נחשפים, לפי דברי האבא הגאה, להרבה יותר סגנונות מוסיקה ממה שהוא נחשף אליהם בגילם. "יש כאן באמת הכל וזה מקסים. גם הטלוויזיה שלנו מדהימה, יש יותר דרמות וסדרות מקור, הקולנוע הישראלי נהדר, התיאטרון מביא אחוז צופים גדול יותר מכל מדינה מערבית אחרת אז אני באמת חושב שמצב התרבות שלנו הוא במצב לא רע".

- ועדיין, זו תרבות שנותנת במה אולי רחבה מדי לפליטי ריאליטי, שכוכבי העבר נדחקים ממנה...

"זה נכון אבל היו דברים כאלה גם בעבר, כשפונים למכנה משותף רחב יותר אז הרמה יורדת. בנוסף, זה נובע מהבעיה הבסיסית בעולם כולו, שתרבות נתפסת כפחות חשובה ולכן יצירות מורכבות ומושקעות יותר הן גם פחות מתוגמלות. מצד שני השינוי היום הוא לטובה מפני שפעם היתה כאן סוג של דיקטטורה תרבותית, לטוב ולרע. לדוגמא במוסיקה,

"ישבו שני אנשים – לרוב קוטנר ואולי מנחם גרנית והם אלה שבעצם קבעו מה כולנו נשמע. נכון שהיה להם טעם נהדר ובזכותם נחשפנו לדברים איכותיים אבל מצד שני, אם הם לא אהבו אותך, לא היית שם. היום הכל הרבה יותר פתוח ודמוקרטי, יש יותר תחנות, יותר ביטוי לכל סוגי המאזינים, זה פשוט הוגן יותר".

גם את פעילותה של שרת התרבות, מירי רגב שהצליחה ביום חמישי לאחד כמעט את כל באי בריכת הסולטן נגדה, הוא רואה כדבר שנכון לעשות, ולו רק בשל בצורך לטלטל ולעשות שינוי ממשי בתרבות שסבלה שנים מקבעונות ותקצוב שגוי. 

להב: "הקשבתי לדברים שמירי רגב אמרה בתחילת הדרך והייתי די בעדה כי הדברים שהיא אמרה שתעשה, כמו להפנות יותר תקציבים לפריפריה ולשנות סדרי עדיפויות ואת הקיבעונות שהשתרשו בתרבות הישראלית במיוחד בכל מה שקשור לתקצוב זו חשיבה נכונה. בעבר היתה פה אליטה שהכתיבה תרבות מסוימת ובמובן הזה טוב שבאה שרה שיודעת קצת לשקשק את הדברים".

-פרט ונמק...

"היו לפניה המון שרי תרבות שידעו להיות ייצוגיים אבל בעצם לא עשו כלום. מצד שני זה היה תיק די מת שנחשב כעונש לפוליטיקאים ולמרות שתיק התרבות הוא לא ממש צ'ופר בשבילה, באה רגב והפכה אותו לתיק מאוד מתוקשר בזכות האישיות שלה. אני חושש שעם הזמן, וככל שאני עוקב אחרי זה, עדיין אין מספיק כיסוי מעשי להצהרות שלה. אמנם שנתיים זה עדיין לא מספיק זמן כדי שדברים יקרו, אבל אני מרגיש שאני בתחילת האכזבה שלי, ואני מקווה שלא אתאכזב בסוף. בכל מקרה, גם הדיבורים שלה עושים טוב, בעבר התרבות היתה נושא שלא עניין אף אחד ופתאום הוא סלע קיומנו. וכזה הוא צריך להיות".

- ואם כבר שינויים, מה דעתך על תאגיד השידור החדש ופני הרדיו החדשים? 

"זה תהליך שמצביע על כשל של מדינה, של ממשלה. יש כאן רשות שידור ציבורית חולה שהיתה חולה גם בעבר, כולם ידעו את זה אבל המדינה לא הצליחה או לא רצתה מעולם להתמודד עם זה. ההחלטה להקים תאגיד זה בעצם להרים דגל לבן ולהגיד אנחנו לא מסוגלים לטפל ברשות שהיא כפופה לנו ולכן נזרוק אותה לפח ונקים גוף אחר שעושה את אותו דבר בדיוק. זה בעצם אותו אבסורד. מצד שני, מה שחשוב הוא שהאנשים שאוחזים בהגה עכשיו אינם אותם אנשים שהיו בעבר וזה אמור ליצור את השינוי". 

על מודיעין: "יש כאן המון מוסיקה וחוגים ויצירה אבל הכל קורה מעצמו, הייתי שמח אם היו מביאים לכאן כוחות מקצועיים מחוץ לעיר שיעבדו עם בני הנוער. מבחינת הרכב האוכלוסייה יש כאן כישרונות מדהימים לא רק במוסיקה אלא גם בכתיבה ובתיאטרון ואני חושב שזה צריך לבוא יותר מטעם העיריה ופחות מאנשים פרטיים. בנוסף, אם יהיה בעיר רובע בוהמייני ואנשי רוח שיחיו כאן ויבואו לכאן ללמד, זה יעזור מאוד לעיר, אפילו ברמה האינטרנסטית, של נדל"ן" (עם המשפחה)

להב חושב שבסופו של דבר אולי קרה לנו משהו טוב. "אנחנו עכשיו בשלב של הספדים ונוסטלגיה אבל הערוץ הראשון מת לפני 20 שנה ומאז הוא בגסיסה מתמשכת, כך שמפה אפשר רק לעלות. לא משנה כמה כסף השקיעו וכמה דברים יפים יצרו בו, אף אחד לא התעניין בזה. אחת הבעיות המרכזיות של ערוץ 1 היתה שהם לא הוציאו את ההפקות החוצה, הם התעקשו לעשות תכניות אין האוס כדי להמשיך ולתת עבודה לכח האדם המנופח שלהם ולכן רוב הכישרונות שמסתובבים מחוץ לערוץ 1 ויש הרבה כאלה, לא ייצרו תכנים לערוץ הזה.

"עכשיו עם התאגיד החדש, התקווה היא שיתחילו לצאת הפקות החוצה וככה אלפי אנשים, פרילנסרים כמוני, שעובדים בתעשייה יקבלו פרנסה. מי אמר שרק עובדי ערוץ 1 צריכים ליהנות מהשידור הציבורי? למה שזה לא יגיע לאנשים פרטיים"?  

וכשהוא מדבר על שינוי, הוא יודע מאחר והוא כבר עובד על סדרה דוקומנטרית חדשה שתעלה בעוד שנה בתאגיד, שבוחנת את תקופת המעברות בישראל. "זו סדרה מרתקת עם הרבה גילויים חדשים. אחת מהמרואיינות אגב היא אמא שלי, פולניה שחיה שנתיים במעברה, והיא מסתבר לא היתה היחידה, היו הרבה כמוה. זה היה מאוד מרגש". 

במדור שלו במוסף "סופשבוע" של מעריב התייחס להב ביום שישי לקורה בתחנת 88FM (היום "כאן 88") שלפי מאזיניה הנאמנים והקבועים נחרבה עד היסוד על ידי מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ ועורכים צעירים שהביא איתו לתחנה מגלגל"צ וגל"צ. קובלנץ לפי הטענות מכתיב קו נגיש ומיינסטרימי שהוא עצמו נתן לו את התיוג "אלטרנטיב רך". להב בלי קשר לעובדה שיקבל בקרוב צ'ק כנותן שירות לתאגיד, לא נטל חלק בהפגנה של מאזיני 88 מול משרדי התאגיד ביום חמישי האחרון.

הוא מסביר למה אינו מסכים עם הטענות על השינוי בקו של התחנה: "אני לא שותף לקולות האבל על התחנה, וכמעט שלא הקשבתי לה, למעט אולי לבועז כהן. זה שהתחנה משמיעה שירים שאף אחד לא מכיר, זה לא אות לטעם משובח או איכות אלא יותר לפלצנות. זה כמובן עניין של מינונים ורדיו כן צריך להפגיש אותך עם דברים חדשים אבל החוכמה היא שילוב ולא 'בוא נעשה לכם עכשיו שעה של ג'אז', שבאה אחרי שעה של רוק משנות השבעים וכל עורך כטוב בעיניו יעשה.

-וזה לא טוב?

"בעיני זה לא רדיו מקצועי, מצטער. בנוסף, אם כבר מדברים על שידור ציבורי, זה שידור שממומן על ידי כולנו, ואני חושב שזה לא הוגן שתהיה תחנה שפונה מראש לקהל מסוים". גם גלגל"צ שינתה פניה והיא יותר עממית היום. לפני כ-10 שנים כתבתי את רשימת שידור , ספר שבחן את השינוי שעשתה התחנה ובו ניתחתי את כל הפלייליסטים שלהם, את השיטה, והייתי גם בעד וגם נגד, אף פעם לא הייתי מאויביהם, הם עשו דבר מבריק שלא סתם מצליח ובגלל שהם כל כך מצליחים ומשפיעים, כועסים עליהם, בניגוד ל- 88 שהיא תחנה לא משפיעה, אחרת מירי רגב היתה כועסת גם עליהם, לא"? 

על סבלו של היוצר 

כשהגיש בזמנו את "ציפורי לילה" בגל"צ הוא אירח באחת התוכניות את מאיר בנאי מנוח - וזו היתה חוויה שנחרתה בזכרונו. "הוא פשוט שנא להתראיין והחצי שעה הראשונה היתה בעיקר שתיקות ו'אוקי נעבור לשיר הבא', עד שהוא נפתח וזה היה אחד הדברים שאני הכי זוכר. באופן כללי, היתה לתכנית פרסטיז'ה, כך שגם אמנים שבדרך כלל אומרים לא, הגיעו להתארח בה. מאיר בנאי כזמר היה האהוב עלי ביותר חד משמעית,

זמרים אחרים שלהב מאוד אוהב הם אהוד בנאי וכמובן שגם שלום חנוך. "בעיני הוא המלך, גם אם בשנים שבהן דברים חדשים שלו לא הצליחו, הוא לא מפסיק לנסות ולחפש וליצור שזה נפלא. שלום הוא דוגמא לאיך זמר צריך להזדקן בארץ, ככה צריך, הוא לא איבד את הכעס והרצון לדברים חדשים וזה נהדר. יש גם זמרים חדשים אבל זה עידן שלעולם לא יזכה למה שהותיקים קיבלו. אני חושב שאם 'החברים של נטאשה' או 'אהוד בנאי והפליטים' היו יוצאים עכשיו, הרוב לא היו יודעים מי הם. ולמה הם זכו אז להכרה הזו? כי קוטנר, ואני אומר קוטנר בהכללה כמובן, החליט שהם היו טובים". 

"היו לי דברים שכתבתי בעבר בביקורות שלי ואפילו ביקשתי עליהם סליחה. אחת הדוגמאות היא רונית שחר (בצילום), שאחרי "אהוב יקר", הוציאה את האלבום השני הפחות טוב. באותה תקופה בדיוק נולד לי הילד הראשון והלילות של הגזים שבהם הוא לא היה נרדם. אז כתבתי 'לא הצלחנו להרדים את הילד עד שהגיע האלבום השני של רונית שחר וסוף סוף הבנתי למה הוא נועד...' היא כמובן נעלבה בטירוף ובצדק, התנצלתי בפניה אחר כך"

וכמאמר הקלישאה, על טעם וריח לא מתווכחים, וגם להב כבר לא מתעכב על הפינות הללו אלא בוחר להסתכל על המאקרו וליהנות מהגיוון שהמוסיקה הישראלית מציעה היום. "אין נכון בטעם. אני אישית אוהב את זה אבל היום אני מודע יותר ויותר לאלה שנפגעו. אהובה עוזרי למשל, שרק אחרי מותה נזכרו כמה היא היתה גדולה, עשרות שנים לא השמיעו אותה, וכנ"ל גם 'צלילי הכרם', 'צלילי העוד', דברים נפלאים שלא השמיעו"

-דעתך על תופעת סטטיק ובן אל?

"את סטטיק ובן אל אני מאוד מחבב, הם פופ חמוד עם קריצה, ואם אני משווה את זה לדברים שאנחנו גדלנו עליהם בעבר כמו עפרה וירדנה, אני מעדיף את סטטיק ובן אל פי אלף והם מאוד מעודכנים עם הצליל החו"לי וזה לא מובן מאליו בישראל. עם זאת, אני לא יכול לומר שאני אוהב מזרחית כמו שאני אוהב רוק, גדלתי על רוק ואני אמות עם רוק אבל אני לומד עם השנים שאין סגנון טוב או סגנון לא טוב, יש משהו שאני אוהב או לא אוהב אבל זה לא משליך על כל הז'אנר ומאוד השתניתי במובן הזה. בעבר, בתחילת דרכי הייתי מאוד שחצן וחסר סבלנות אבל היום זה אחרת כי אני יותר בוגר ולכן אני מניח שאני גם יותר משעמם כמבקר מוסיקה".

- מה היתה הביקורת הקשה ביותר שכתבת פעם על אמן? 

"היו לי דברים שכתבתי בעבר בביקורות שלי ואפילו ביקשתי עליהם סליחה. אחת הדוגמאות היא רונית שחר, שאחרי האלבום הראשון "אהוב יקר" שהיה מאוד מוצלח, הוציאה את האלבום השני הפחות טוב. באותה תקופה בדיוק נולד לי הילד הראשון והלילות של הגזים שבהם הוא לא היה נרדם אז כתבתי משהו בסגנון 'לא הצלחנו להרדים את הילד עד שהגיע האלבום השני של רונית שחר וסוף סוף הבנתי למה הוא נועד...' היא כמובן נעלבה בטירוף ובצדק, התנצלתי בפניה אחר כך אבל אני מניח שהיא תמשיך לשנוא אותי על זה". 

-תובנות בעקבות כך?

"לא יעזור כלום, גם כשאתה טוען שאתה מבין ורגיש לאנשים שעליהם אתה כותב, עד שאתה לא נמצא בצד השני , אתה לא יכול להבין את זה. גם עלי כתבו ביקורות ואז התחלתי להבין את הקושי והסבל שאמן עובר עד שהוא מוציא משהו, וכמה השקעה וכמה רווח לא רואים מזה. מצד שני, יש לי יתרון כי אני פחות לוקח קשה את הביקורות.

"אני מכיר אנשים שעובדים איתי שקוראים ביקורת גרועה שכתבו עליהם והם לא קמים ממיטה, זה הורג אותם, אותי לא אבל אני עדיין מרגיש גם על בשרי שמאוד לא נעים לקבל ביקורת לא טובה. זה כאילו אומרים עלי שאני לא טוב, היצירה שלך היא אתה, אי אפשר להפריד ולא משנה מה הסיבה שכתבו עליך את הביקורת הקשה, ולא משנה גם כשאתה מכיר ומבין את מערך הכוחות". 

הגיע הזמן שיטפחו במודיעין יותר כישרונות מקומיים 

מודיעין התברכה באושיות תקשורת ופוליטיקה אך כשמדובר בעולם הבמה או התיאטרון, די נדיר למצוא כאן תושבים שחיים את הרוח התל אביבית.  להב, שעבר לא מעט ערים ומדינות בחייו, מספר שגם הוא בהתחלה חשב שמודיעין היא עיר שינה, אך עם הזמן למד לאהוב ולהעריך אותה אם כי יש לדעתו כמה דברים שכדאי לשפר בה.

"היחס שלי למודיעין הולך ומשתפר, אני גר כאן 11 שנה ובהתחלה התייחסתי אליה כעיר שינה שנגזר על גורלי לישון בה והייתי חצי מתנצל, בעיקר בפני התל אביבים. מודיעין הפכה לסמל של משהו שנורא קל לבוז לו, אבל עם השנים אני מבין שיש פה משהו. קודם כל העיר מאוד משתפרת וזה אותי לפחות מאוד מרגש, קנינו את הדירה הזו על הנייר ואנחנו רואים איך הכל נבנה סביבנו, הפארק, הבריכה, השכונה, כמה כבר יוצא לך לחיות במקום שהתחיל מאפס ואתה רואה מול העיניים איך הוא נבנה? זה נפלא".

-מה אתה עוד אוהב בה?

"היום אני מבין שיש פה גיוון אדיר, יש פה שמאלים וימנים ודתיים וחילוניים, ודווקא בתל אביב, בחוגים שבהם אני מסתובב, הם כולם כל כך מיוחדים שהם זהים אחד לשני. הם חושבים אותו דבר, אוהבים אותם אנשים, שונאים אותם אנשים והם לא מסוגלים לראות את זה. הם באמת משוכנעים שהם סופר ייחודיים, ודווקא פה בהפוך על הפוך, יש אנשים שלא כפופים למנגנונים מחשבתיים ופשוט חיים את החיים שלהם ומבינים שלהוציא הצגה או סרט זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. צריך פרופורציות, וזה מאוד מרענן בשבילי. חבל שעדיין יש כאן דברים שחסרים, למשל אם אתה רוצה לקפוץ בלילה למקום שהוא לא הפאב האירי אין אופציה ומספיק שיהיו שלושה מקומות כאלה וזה כבר ישנה את פני הדברים, אבל זה משתפר". 

"את סטטיק ובן אל אני מאוד מחבב, הם פופ חמוד עם קריצה, ואם אני משווה את זה לדברים שאנחנו גדלנו עליהם בעבר כמו עפרה וירדנה, אני מעדיף את סטטיק ובן אל פי אלף והם מאוד מעודכנים עם הצליל החו"לי וזה לא מובן מאליו בישראל. עם זאת, אני לא יכול לומר שאני אוהב מזרחית כמו שאני אוהב רוק... אני לומד עם השנים שאין סגנון טוב או סגנון לא טוב"

הוא חושב שהגיע הזמן שיהיה כאן יותר "טיפוח של כישרונות מקומיים", שתהיה גאוות יחידה ומי שגר כאן לא ירגיש שהוא רק ישן בעיר, אלא ממש חי בה.

להב חושב שרצוי לעודד כתיבה בקרב בני נוער, לעודד להתפתחות מוסיקלית, ולבימות תיאטרון. "יש כאן המון מוסיקה וחוגים ויצירה אבל הכל קורה מעצמו, הייתי שמח אם היו מביאים לכאן כוחות מקצועיים מחוץ לעיר שיעבדו עם בני הנוער. מבחינת הרכב האוכלוסייה יש כאן כישרונות מדהימים לא רק במוסיקה אלא גם בכתיבה ובתיאטרון ואני חושב שזה צריך לבוא יותר מטעם העיריה ופחות מאנשים פרטיים. בנוסף, אם יהיה בעיר רובע בוהמייני ואנשי רוח שיחיו כאן ויבואו לכאן ללמד, זה יעזור מאוד לעיר, אפילו ברמה האינטרנסטית, של נדל"ן. מודיעין היא עיר פרקטית אבל היא צריכה יותר רוח". 

- מהם 5 התקליטים שהיית לוקח איתך לאי בודד?

להב אומר שקצת קשה לבחור אבל ניגש למדפי הדיסקים העמוסים והמסודרים להפליא ושולף במיומנות את חמשת האלבומים: ה"אלבום הלבן" של הביטלס, selling England by the pound של ג'נסיס, After the gold rush של ניל יאנג, Thick as a Brick של ג'טרו טאל ו 'חתונה לבנה' של שלום חנוך.

- מהם 5 הספרים שלא תוותר עליהם באי בודד?

"'מלכוד 22' שפתח לי את הראש לגמרי. קראתי את הספר לפני הגיוס. בכלל אני מעדיף את הסופרים האמריקאים כמו פיליפ רות, ג'וזף הלר, סול בלו, זה הבית ספר שלי. היום אני קורא גם הרבה מותחנים סקנדינביים".  

- ומה עם ספרות ישראלית?

"לא היום. בעיני א.ב. יהושע הוא הגדול מכולם אבל היום אני בעיקר קורא ספרות זרה, זה סוג של בריחה בשבילי, אני לא מסוגל לקרוא ספרים ישראלים כי אין את הניתוק ההכרחי בשביל ליהנות מהספר".

- אגב סופרים ישראלים, מה אתה אומר על הטרנד של ה'סופרים' החדשים שמתגלים בכל יום? יש תחושה שכל אחד כותב היום ספר, האם היוקרה שהיתה פעם לסופרים עברה מן העולם? 

"יש יוקרה כשיש סלקציה, וכשאין סלקציה אז נכון, כל אחד יכול להוציא ספר. אמנם לא יוציאו אותם בזמורה ביתן, עם עובד או כתר כי שי עדיין הבדל אבל זה יפה שיש את האפשרות גם לאחרים. מה שחשוב זה לא להוציא את הספר אלא מה האימפקט שלו. אם אדם מבסוט שהוציא ספר ויצא עם השקה ותמונה שלו בפייסבוק סבבה, הבעיה הגדולה יותר היא מה קורה עם אלו שכן מוציאים ספרים דרך ההוצאות המוכרות ואמורים להתפרנס מזה. הם מתקשים להתקיים מזה כלכלית".