כתב וצילם: אמציה דויטש

אני יושב עכשיו במטוס בדרך לפולין, ל"מצעד החיים" העשירי שלי. לפני עשר שנים יצאתי למצעד הראשון ומאז בכל שנה ביום השואה, אני נמצא שם. ובין ימי השואה, אני יוצא עם משלחות חינוכיות אחרות למסעות בפולין. עשר שנים של מסעות? זה הזמן להסתכל לאחור לסיכום ביניים.

מצעד החיים הוא מיזם חינוכי שהתחיל לפני כשלושים שנה. לא מדובר באותם מסעות מוכרים של תלמידי התיכון. במצעד החיים משתתפים בעיקר בני נוער יהודים מהעולם ובשנים האחרונות, גם קבוצות של לא יהודים שמבקשים להשתתף. מעל עשרת אלפים איש בכל מצעד. הם מבקרים באתרים בפולין בשבוע יום השואה והשיא הוא מצעד החיים מאושוויץ לבירקנאו ביום השואה עצמו.

בראש המצעד, צועדים מנהיגים ומהארץ ומהעולם ואחריהם, אלפי משתתפים ב"מצעד החיים" שמהווה תשובה למצעדי המוות שיצאו מאותו המקום. לאחר מכן בשבוע העצמאות הם מבקרים בישראל ומקיימים מצעד נוסף בירושלים ביום העצמאות. מדובר גם באחד הפרויקטים הלוגיסטיים המורכבים ביותר של גופים ישראליים בחו"ל שכולל טיסות, מלונות, אוטובוסים, אוכל כשר, הדרכה ואבטחה לאלפי אנשים שמגיעים מכל העולם לשבוע אחד בפולין.

אני זוכה להשתתף במצעד במסגרת עבודתי כמדריך קבוצות בחו"ל. זו כמובן משימה שונה מאוד מהטיולים ה"רגילים" שבהם אני מדריך ברחבי העולם. אני יוצא תמיד עם משלחת הקהילה היהודית במקסיקו. קהילה מדהימה שמביאה למצעד מאות אנשים בכל שנה. משלחת נוער או משלחת מבוגרים לסירוגין, בכל שנה.

חברים שעברו מסע בפולין שואלים אותי "איך אתה חוזר לשם כל כך הרבה פעמים? היינו פעם אחת ולא נוכל לחזור שוב". בכל מסע אני מרגיש שאני במסע ראשון. גם כשאני חוזר שוב ושוב לאותם המקומות, אני תמיד שם לב למשהו חדש, תובנה חדשה, שאלה חדשה או חוויה חדשה:

ללכת, ככה לבד בשקט, לאורך מחנה בירקנאו עם מר שטיינר ממקסיקו, בשקיעה הפסטוראלית, ואז הוא מצביע על הצריף שלו ואומר לי "אתה יודע שזה לא היה כזה יפה אז? זה היה מאוד שונה כשאני הייתי כאן". הוא חזר לשם עשרות פעמים עם הנוער של מקסיקו, בכוחות על, כדי לספר את הסיפור שלו. זו הייתה שיחתנו האחרונה והוא נפטר מספר חודשים אחר כך

פריט כמו נעל בתצוגה – הנעל דומה בצורה ובמידה לנעל שקניתי לביתי הקטנה אתמול, נתובנה מפרט כלשהו – חללי מערכות ישראל כולם (אותה רשימה שאנחנו רואים בטלוויזיה במשך כל יום הזיכרון), הם כ-23,000 איש. זה "יום עבודה" אחד בטרבלינקה.

שאלות לא קלות כשאני שומע ממקור ראשון את סיפורי הניצולים או חסידי אומות העולם – מה אני הייתי עושה? מה היו עושות בנותיי הקטנות במצבים הלא אנושיים האלה.

בשנה אחת חשבתי כל הזמן, על דמויות אחרות בסיפור - לא על הקורבנות, אלא על אלה שעוללו את כל זה. מהנדס שהשיא של הקריירה שלו הוא שכלול מכונת הרצח לתהליך המהיר, היעיל ו"הנקי" ביותר. כשראיתי את הרשימות המודפסות במחנות ההשמדה, חשבתי על אותו פקיד או פקידה שישבו מול מכונת הכתיבה והדפיסו את שמות הנרצחים לאותו היום, משפחות וילדים, בדיוק ובפירוט ואחר כך חזרו הביתה למשפחה והילדים, אחרי עוד "יום שגרתי במשרד".

בנסיעה ברכבת בין היערות והנופים היפים – אילו רק יכלו העצים לדבר. והייתה גם נסיעה ברכבת מיוחדת שלנו מתחנת אושווינצ'ם (אושוויץ) – כן, רכבת של משתתפי מצעד החיים, רכבת מיוחדת של נוסעים יהודים, אבל אנחנו נסענו בכיוון ההפוך.

לפעמים זה קורה בבית – יום אחרי שאני חוזר לארץ ובטקס יום הזיכרון והעצמאות בבית הספר במודיעין, עם הילדים שלנו, שרים שיר. ואת אותו שיר שרנו לפני 48 שעות באדמה החרוכה בטרבלינקה. ניגוד מעורר מחשבות.

ללכת, ככה לבד בשקט, לאורך מחנה בירקנאו עם מר שטיינר ממקסיקו, בשקיעה הפסטוראלית, ואז הוא מצביע על הצריף שלו ואומר לי "אתה יודע שזה לא היה כזה יפה אז? זה היה מאוד שונה כשאני הייתי כאן". הוא חזר לשם עשרות פעמים עם הנוער של מקסיקו, בכוחות על, כדי לספר את הסיפור שלו. זו הייתה שיחתנו האחרונה והוא נפטר מספר חודשים אחר כך.

לנו ולבני הנוער היום, יש זכות וחובה לא קטנה. אנחנו האחרונים לשמוע את הניצולים וחסידי אומות מספרים את סיפורם והחוויה האישית שלהם. רגע לפני שזה הופך לעוד דף בספר ההיסטוריה. אנחנו המספרים של הדור הבא.

המטוס מתחיל להנמיך לנחיתה בוורשה. ובמשך היום ינחתו עשרות טיסות מכל העולם עם משתתפי המצעד, מתוכם כ-400 במשלחת שלי ממקסיקו. נראה מה יחדש לי המקום הזה הפעם?

מצעד החיים הוא מיזם חינוכי שהתחיל לפני כשלושים שנה. לא מדובר באותם מסעות מוכרים של תלמידי התיכון. במצעד החיים משתתפים בעיקר בני נוער יהודים מהעולם ובשנים האחרונות, גם קבוצות של לא יהודים שמבקשים להשתתף. מעל עשרת אלפים איש בכל מצעד. הם מבקרים באתרים בפולין בשבוע יום השואה והשיא הוא מצעד החיים מאושוויץ לבירקנאו ביום השואה עצמו