מאת: דורית סיטון * צילומים: פרטי, ודורית סיטון *

בשער: החתונה של הפרידמנים

אמא שלי תמיד היתה אומרת לי על זוגיות שבהתחלה יש אהבה, אבל אחרי הרבה שנים היא משנה צורה והופכת להיות חברות ושותפות. המפגש עם שלושת הזוגות שלפניכם הוכיח לי שהיא טועה. פגשתי 3 זוגות שאי אפשר להגדיר אותם אחרת מאשר אוהבים שלא לומר מאוהבים. קופידון היה עסוק בפברואר 1956 זה בטוח.

דורות'י וסימי עושים הכל ביחד אבל הוא לא שוכח את הפעם ההיא בהוואי שהיא ריחפה מולו בין שמיים לארץ, בשבילה המשפחה והכבוד ההדדי הם הדבק שמחזיק אותם 60 שנה ביחד. אידה ופליקס עברו יחד את תלאות העלייה לארץ, הוא ניצול שואה שעבר את המלחמה בגטו לבדו כשהוא בן 9, גם כשהתחתנו נאלצו להסתיר את יהדותם אבל הם לא מפסיקים לחייך כמוטו לאורך כל 60 השנים שהם ביחד. ורה וטוביה, מבלים ונהנים בפעילויות ועם החברים, 54 שנים והם עדיין מחזיקים ידיים כמו מאוהבים צעירים.

דורות'י (80) וסימי (83) פרידמן: 61 שנות נישואים

כשדורות'י וסימי התיישבו לראיון הם לא השאירו לי סנטימטר פנוי. בדרך כלל כשמראיינים שני אנשים מניחים את הרשמקול (מכשיר הקלטה) ביניהם. אז המתנתי כמה שניות עד שהזוג האנגלוסכסי החביב יסיים להתיישב מולי ולהתארגן, ממתינה שיתפנו לי שלושה הסנטימטרים הדרושים. השתהיתי קצת בשיחת חולין, אך כלום. לא רק שהם נותרו צמודים אחד לשני, דורות'י אפילו נשענה קלות כלפי סימי, לתוך גומחה השמורה לה בכתפו. שניהם פנו אליי מחייכים. חייכתי בחזרה. לפעמים לא צריך יותר מדי כדי לזהות למה משהו טוב מצליח. הרמוניה בת 61 שנה.

-איך נפגשתם?

דורות'י: "נפגשנו בבליינד דייט. יש לנו חברים שהכירו כל אחד מאתנו, והזמינו אותנו למסיבת האירוסים שלהם וכך נפגשנו זה היה ב1954. התחתנו בבולטימור מרילנד בפברואר 1956". לזוג 3 בנים 2 מהם חיים בישראל ואחד בארה"ב, 14 נכדים ו-10 נינים. הם עשו עלייה אחרי הבנים ונמצאים בישראל 11 שנים.

-מה היה הרגע המאושר בנישואיכם?

סימי: "היו לנו הרבה רגעים מאושרים. אני חושב שהיום שהתחתנו הוא היום המאושר בחיינו, וכעת 60 שנה לאחר מכן יש לנו את אותו רגע. דורות'י: "היו לנו עכשיו את חגיגות ה-61 וכולם באו לחגוג אתנו, כולל הנכדים והנינים. זה היה מאוד מיוחד. לקחנו את כולם לשבת למלון. מאז שאנחנו בישראל חגגנו שמחות רבות: 5 חתונות  נכדים והולדתם כל הנינים".

-יש לכם מחוות רומנטיות?

סימי: "הפסקנו לקנות אחד לשני מתנות גדולות, אנחנו מברכים באיחולים אחד את השני". דורות'י: "הגענו לנקודה שיש לנו כל כך הרבה דברים חומריים וכל כך הרבה עם משפחתנו וחברים, שמה נוכל עוד לבקש. גילינו שאם אנחנו רוצים לחגוג אנחנו פשוט עושים את זה ולא צריך לחכות לזמנים מיוחדים".  סימי: "עכשיו אנחנו מאוד בפנסיה. הולכים למכון כושר ביחד, הולכים לקניות ביחד, ואנחנו עושים הכול ביחד".

סימי: "היו לנו הרבה רגעים מאושרים. אני חושב שהיום שהתחתנו הוא היום המאושר בחיינו, וכעת 60 שנה לאחר מכן יש לנו את אותו רגע. דורות'י: "היו לנו עכשיו את חגיגות ה-60 וכולם באו לחגוג אתנו, כולל הנכדים והנינים. זה היה מאוד מיוחד. לקחנו את כולם לשבת למלון. מאז שאנחנו בישראל חגגנו שמחות רבות: 5 חתונות  נכדים והולדתם כל הנינים"

-רגע משוגע בקשר?

סימי: "היינו בהוואי ודורות'י ראתה אנשים מרחפים בשמיים ורצתה לעשות את זה, ואז היא עשתה. מצנחי רחיפה שקשורים לסירה. זה היה רגע משוגע".

-מה הסוד שלכם להצלחת הקשר?

דורות'י: "אף פעם לא הולכים לישון כועסים". סימי: "דבר חשוב מאוד הוא הכבוד אחד לשני, ההתפשרות, להיות מוכן לוותר לפעמים. זה עבד עבורנו". דורות'י (מחייכת): "למרות שאני תמיד צודקת...". סימי: "המילה הגדולה והחשובה היא כבוד הדדי, גם כשלא מסכימים אחד עם השני. אנחנו לא רבים או צועקים אחד על השני. אם אני רואה שאני פוגע ברגשותיה של דורות'י אני נסוג אחורה, והיא עושה את אותו הדבר, זה הלך הרוח שלנו" דורותי: "וזאת שותפות".  

-מהי אהבה בשבילכם?

סימי: "אהבה היא כבוד, אנחנו אוהבים כי אנחנו מכבדים אחד את השנייה. יש לנו משפחה נפלאה, ילדים נפלאים. יש להם קריירות, הם רופאים. הם עובדים אומנם קשה מאוד גם במשפחותיהם מכבדים אחד את השני ואני חושב שיש לנו קשר ישיר לכך בדרך שחינכנו אותם לכמה זה חשוב". דורותי: "המשפחה מאוד חשובה לנו ויש לנו קשר נהדר עם הילדים והנכדים, וגם עם המחותנים והוריהם. משפחה זה חלק גדול מאהבה וגם לכבד אחד את השני. יש לנו תחומי עניין שונים אבל אנחנו עדיין מסתדרים. בישראל אנחנו מבלים הרבה יותר זמן ביחד, בארה"ב היינו עסוקים יותר כל אחד בעיסוקיו".

סימי: היו לנו חיים טובים באמריקה, חיינו בפלורידה היה לנו את האוקיאנוס ואת חוף הים וחשבנו שנפרוש שם, אבל זה שהילדים כאן והנכדים כאן לא רצינו להפסיד את כל האירועים והשמחות לצדם. אנחנו חוזרים לאמריקה לביקור פעם בשנה".

-יש לכם שיר מיוחד שלכם?

דורות'י: "בשבת שחגגנו אחד הנכדים שאל במשחק והשיר שצץ לי בראש: The sun will come out tomorrow  ואני מרגישה ככה אנחנו לא יודעים מה יזמן המחר אבל בינתיים חיים את הרגע. 60 שנה מצד אחד זה נדמה כנצח ומצד שני זה נדמה לי כאילו היה אתמול, אני זוכרת איך הכינו לי את שמלת הכלולות, את הצלם שמגיע את החברה שהייתה אמורה להיות שושבינה מגיעה פתאום בשיער קצר. הזיכרונות צצים כאילו היו לפני שנים ספורות. החיים מצחיקים במובן זה ". סימי: "אין לנו חרטות".

-מה דעתכם על נישואים בגיל מאוחר?

דורות'י: "אני לא חושבת שיש משהו פסול בלחכות. בישראל החיים יותר קשים עש שאתה מסיים את הצבא, את האוניברסיטה ומתחיל את החיים. סימי: "עלות המחייה, וקניית דירה היא קשה מאוד. דורות'י: "שכר הדירה הראשון שלנו היה 52 דולר לא נראה לי שאפשר למצוא את זה כאן".

אידה (84) ופליקס (85) סורין61 שנות נישואים

צחוק וחיוך הוא אורח קבוע בפניהם של אידה ופליקס, הוא מפציע גם כשהם פורשים את סיפור חייהם הלא פשוט. פליקס הוא ניצול שואה שעבר את מהלכה בגטו לבד כשהוא בן 9 בלבד. כשהתחתנו ברוסיה נאלצו לעשות זאת ללא סממן דתי והחביאו את יהדותם ("אם היינו עושים חופה היינו מסיימים בסיביר", צוחקת אידה). וכשעלו ארצה ב-1992 היא רופאה והוא מהנדס, לא הצליחו להשתלב בעבודה בארץ במקצועם. היום הם כבר גאים בשני ילדיהם הרופאים, נהנים לחיות במודיעין רק מתקשים עם העליות כשהם מוציאים לטיולים את כלבתם האהובה. לזוג בן ובת שניהם רופאים כאמור,5 נכדים ונין אחד.

הם רק חזרו מנופש בבית מלון בטבריה לכבוד חגיגות 60 שנות הנישואים אחרי מפגש במסעדה שנערך להם עם כל המשפחה. הם אוהבים לטייל, תיאטרון, בלט, קונצרטים ואופרה. בתם מסיעה אותם לירושלים או תל אביב כשיש הופעה שהם רוצים לראות.

רגע משמח שאתם זוכרים?

אידה: "מתי שנולדו הילדים שלנו, זה היה ממש אושר". פליקס: "אנחנו אוהבים לצחוק ביחד". אידה: "מה שיש אצלנו הומור. כל החיים שלנו הומור, אנחנו מספרים בדיחות". פליקס: " צריך לצחוק הרבה. אנחנו צוחקים מתי שצריך ומתי שלא צריך. בלי הומור אין חיים". אידה: "החיים קשים, וזה עוזר מאוד".

עצה לזוגות צעירים שמתאהבים עכשיו מ-60 שנות ניסיונכם?

אידה: "יותר סבלנות אחד לשנייה. לא להתחתן אם אין אהבה, אי אפשר יהיה ככה לחיות. וכבוד. וזהו זה מספיק אהבה וכבוד".

יש מחוות רומנטיות ביניכם?

אידה: "הבאנו מתנות אחד לשנייה. עזרנו אחד לשנייה. אני מאוד אהבתי לשטוף ולגהץ את החולצות שלו. הוא היה מביא לי משהו טעים, גלידה, פרחים".

אתם רבים?

אידה: "אנחנו לא רבים. אם משהו לא בסדר לי אני קמה, הולכת לקחת עיתון, ספר או לאינטרנט ואחר כך אני כבר שוכחת מה היה. אני חוזרת כאילו לא היה כלום ואותו דבר פליקס עושה. לפעמים הוא יוצא קצת לטייל וחוזר והכל בסדר. אנחנו תמיד מדברים בשקט אחד  לשנייה וגם הילדים שלנו אותו דבר".

אידה: "רגעים מאושרים? מתי שנולדו הילדים שלנו, זה היה ממש אושר". פליקס: "אנחנו אוהבים לצחוק ביחד". אידה: "מה שיש אצלנו הומור. כל החיים שלנו הומור, אנחנו מספרים בדיחות". פליקס: " צריך לצחוק הרבה. אנחנו צוחקים מתי שצריך ומתי שלא צריך. בלי הומור אין חיים". אידה: "החיים קשים, וזה עוזר מאוד"

ורה (77) וטוביה (81) רוזמן55 שנות נישואים

גם הצעירים בינינו היו מבקשים לעצמם את חיי החברה של הזוג רוזמן. טוביה מזכיר העמותה למען הקשיש ולשעבר היו"ר שלה והוא וורה משתתפים בפעילויות החברתיות הרבות שמארגנת העמותה לבני הגיל השלישי בעיר ומוקפים בחברים. יש להם 3 ילדים, בן ושתי תאומות כולם נולדו באותו יום. ו-10 נכדים. כשרואים כמה הם מחזיקים ידיים קוראים להם אנשים, "הנה מגיע הזוג הצעיר".

-כיצד הכרתם?

טוביה: "אני רדפתי אחריה 3 שנים, בן דוד שלה שהיה חבר שלי הציג לי אותה כשהיא רק עלתה לארץ ב-1959. היא הייתה חתיכה לא נורמלית, יוצאת מן הכלל ורבים חיזרו אחריה כולל אני. אמא שלה העדיפה מישהו אחר". ורה: "לא העדיפה.. חיפשה" טוביה: "מישהו יותר עשיר ממני. אז לקח לנו זמן. בחתונה של אותו בן דוד חבר נפגשנו שוב. חודש לאחר מכן בפורים הייתה מסיבה ואז נזרקה צלחת". ורה: "סבתא שלי אמרה גמרנו אתם מאורסים. אצל הדתיים זה מנהג". הרגע הכי משמח עבורם הוא לידת הילדים שוורה עברה אותן ללא כאבים כלל.

-מה המתכון לזוגיות טובה?

טוביה: "ויתורים, אהבה ומשפחה". ורה: "להתחשב אחד בשני, מה שטוב לאחד, השני משתדל לעשות. שיהיה לו טוב ואנחנו תמיד הלכנו ביחד. פעם אחת ניסינו ללכת לסרט בנפרד, טוביה עם החבר ואני עם אשתו של החבר ואמרנו זאת הייתה פעם אחת ולא יותר. או שהולכים ביחד או שבכלל לא".

ורה: "הייתי בבית עם הילדים 9 שנים, עד שהבנות התחילו כיתה א'. שהבן שלי נולד גרנו בשיכון, מטפלת אחת נתנה לו כדור הרגעה, מטפלת שנייה פתחה את הגז קצת לטשטש אותו, אז אמרתי שאת הילדים עשיתי לעצמי ואני רוצה ליהנות מהם ומהטיפול בהם. אז נשארתי בבית. אכלנו ארוחת בוקר ביחד כל המשפחה ארוחת צהריים וארוחת ערב ביחד. אני מצטערת בשביל הנשים הצעירות, שלא יכולות להרשות לעצמן את השנים האלה בשביל להיות עם הילדים"

ורה: "הייתי בבית עם הילדים 9 שנים, עד שהבנות התחילו כיתה א'. שהבן שלי נולד גרנו בשיכון, מטפלת אחת נתנה לו כדור הרגעה, מטפלת שנייה פתחה את הגז קצת לטשטש אותו, אז אמרתי שאת הילדים עשיתי לעצמי ואני רוצה ליהנות מהם ומהטיפול בהם. אז נשארתי בבית. מבחינה פיננסית הרגישו אבל היינו מאוד מאושרים בבית, אכלנו ארוחת בוקר ביחד כל המשפחה ארוחת צהריים וארוחת ערב ביחד. אני מצטערת בשביל הנשים הצעירות, שלא יכולות להרשות לעצמן את השנים האלה בשביל להיות עם הילדים. היום אין דבר כזה כולם רצים אחרי הפרנסה. הייתי ממליצה אבל היום כדי שהצעירים יגיעו לדירה, הנכדים שלנו, זה עבודת פרך ואני לא יודעת איך יגיעו".

-אין ריבים?

טוביה: "כמעט ולא. גם היום אני נכנע מייד". ורה: "לא היה לנו דבר כזה של להרים את הקול". טוביה: "שנינו לא אגואיסטים ושנינו לא נלחמים על אגו. אני תמיד אומר את המילה האחרונה. 'אני מסכים'. אבל לא באמת שלא רבים. יש כאן עוד אהבה".

ורה וטוביה חושבים שהשפיע עליהם הזוגיות החיובית שגם הם ראו אצל הוריהם. ורה: "ככה גדלנו ראינו את האהבה אצל ההורים שלנו. אני מקווה שהילדים שלנו ראו את אותו הדבר אצלנו והושפעו".

-עצה שקיבלתם מההורים לגבי הזוגיות?

ורה: "אימא שלי אמרה לי בשנה הראשונה תשתדלי לא להביא ילד. כדי לראות שאם לא טוב לך, תחזרי הביתה. זאת עצה שגם אני הייתי נותנת לכל זוג. אתם מתחתנים שנה ראשונה אל תעשו ילד. זוג ביחד אחרי חתונה זה משהו אחר".

טוביה וורה יצאו מסינג'ורי הסבא וסבתא הרגילים, הם כמובן עוזרים לילדים מדי פעם, אך נגד הקונספט של המשך גידול הילדים על-ידי סבא וסבתא באופן קבוע ורואים בכך שגיאה חינוכית. ורה מוסיפה: "זה בסדר שאתם רוצים לצאת אבל קודם אנחנו נסתכל ביומן מתי יש לנו ערב חופשי. אבל מה שכן בחופש הגדול, כל הנכדים היו פה".

וידאו: אהבה בת 174...