בשער: המחבר עם משה שכטר ז"ל

"חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה" (נשיא המדינה ראובן ריבלין בראיון לזמר אביב גפן בסרט דוקומנטרי ששודר  בערוץ 2, ערב יום השנה לרצח רבין).

ברגעים אלו, כאשר אצבעותיי מקלידות במהירות על גבי המקלדת את תחושותיי ומחשבותיי, אני לגמרי לא רגוע, חסר מנוחה ועצבני. זה לא קורה בגלל מחירי המזון והמוצרים היקרים בארץ (מלבד הישפרו סנטר שבו נפתח לאחרונה סניף חדש של יינות ביתן!), לא בגלל שמחיר הדלק גבוה באלפי אחוזים מעלותו האמיתית, וגם לא בגלל רוכבי האופניים החשמליים המסכנים את הולכי הרגל וגם את עצמם.

הסיבה היא שונה לגמרי. יותר משלוש פעמים, לפחות, צפיתי בעיתונאית הוותיקה והמוערכת אילנה דיין מקריאה את התגובה הארוכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכאיש תקשורת מזה יותר מ-20 שנה – עיתונאי ועורך ברשתות המקומונים של רשת "שוקן", "ידיעות תקשורת" ו"מעריב" ובכלי תקשורת נוספים, פשוט לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי.

איומים ברצח

זה הזכיר לי אירוע אחר משנת 1996, שגם ממנו יצאתי המום. אביגדור ליברמן, ששימש אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה כאשר פרשת "בראון-חברון" כיכבה בענק בכלי התקשורת הארציים, הגיע למסיבת עיתונאים שנערכה בחדר הישיבות בבניין העירייה, ואליה הוזמנו עיתונאים רבים מהעיתונות הארצית והמקומית. לאחר שעיתונאית "ידיעות אחרונות" יהודית יחזקאלי שאלה את ליברמן בנוגע לפרשת "בראון-חברון", למרות שביקש מפורשות לא לעשות כן, ליברמן "שבר את הכלים" והודיע בקולו הרועם כי "מסיבת העיתונאים נגמרה" וביקש להוציא את כולם החוצה, כמובן מלבד עובדי ובכירי מועצת מודיעין דאז בראשותו של משה שכטר ז"ל, שהגיעו לפגישת עבודה איתו.

במאמר זה אני מעדיף שלא להתייחס לממצאים העיתונאים החשובים שפירסמה דיין על ה"אקווריום של נתניהו", ובמקום זאת לחשוף את ה"אקווריום" של התקשורת המקומית במודיעין ולספר בגילוי לב כיצד מרגיש עיתונאי אמיץ שעושה את עבודתו נאמנה, ויחד עם המחמאות של קוראיו הנאמנים, נתקל בתגובות שליליות מגורמים ממסדיים שאותם הוא מבקר, ולפעמים מקבל איומים ברצח ואף מותקף על ידי אנשים שלא אוהבים את מה שקראו בעיתון.

"אחד המקרים המפחידים שנתקלתי בהם במהלך הקריירה היה דווקא ללא איומים או תקיפה פיזית. היה זה ב-1998, מודיעין הייתה עיר קטנה... אחד ממקורות המידע שלי גילה לי כי עבריין ידוע שזמן קצר לפני כן ניסו להתנקש בו, עבר לגור בעיר. לאחר הצלבות המידע שעשיתי, פורסמה כתבה שכותרתה בישרה כי אותו עבריין "ירד למחתרת במודיעין". בעקבות פרסום הכתבה, קיבלתי שיחת טלפון מבת זוגו של אותו עבריין שהתלוננה על כך שעלולים לחסלו במודיעין"

פעמיים במהלך הקריירה שלי כעיתונאי חוויתי תקיפה פיזית. בפעם הראשונה זה קרה בשנת 1994, כאשר בסיום אחד ממשחקיה של קבוצת הכדורגל מכבי שיכון המזרח בראשון לציון אחד הסדרנים, גברתן ענקי וגבוה, הרים אותי בכוח מצווארון החולצה כשהוא כועס מאוד על מאמר דעה שכתבתי בעיתון "במקום" (כיום "ידיעות ראשון") שפורסם באותו סוף שבוע. במאמר מתחתי ביקורת על הסדרנים של הקבוצה, שרצו באמוק עם מוטות ברזל לעבר אוהדי מכבי רמלה שזרקו עליהם אבנים. דרך אגב, אותו תוקף הודה לאחר מכן שכלל לא קרא את המאמר, אלא פשוט סיפרו לו מה כתבתי עליו ועל חבריו.

בפעם השנייה הותקפתי בחורף 2001 באזור התעשייה שילת. זמן קצר לפני כן פרסמתי כתבה ביקורתית שבה השמיעו בעלי עסקים ביקורת על כך שהרצפה בקומה העליונה באחד המבנים באזור התעשייה שילת הייתה רועדת במהלך חוג שהתקיים במקום. וזה קרה מספר חודשים לאחר אסון ורסאי. התגובה לא איחרה להגיע: בשעות הבוקר המוקדמות של יום חורפי הוזעקתי על ידי אחד העובדים להגיע במהירות למבנה, לאחר שרוחות עזות שנשבו באותו היום גרמו לקריסת שלטי המתכת הענקיים שהיו תלויים בחזית החנות.

בנס לא נפגע אף אחד מהעובדים והעובדות במקום. בשל העובדה שאירוע זה התרחש במהלך חנוכה הוא זכה לכותרת "נס חנוכה" בעיתונות המקומית. אחד מבעלי העסקים באותו מבנה מאוד כעס על הכתבה שפירסמתי על המבנה, וכאשר ראה אותי מצלם את השלטים שקרסו בחזית הבניין, דחף אותי בכוח אל שלולית גדולה. הפעם הגשתי נגדו תלונה בתחנת משטרת מודיעין, ולאחר כשנה, כשהספקתי לשכוח מהמקרה, הודיעו לי מהמשטרה שהתלונה נסגרה בשל "חוסר עניין לציבור" וכי אותו בעל עסק תרם כסף לעמותה כלשהי.

במקרה אחר, אחד מבעלי העסקים הראשונים בעיר איים לפגוע בי פיזית ואף הודיע לי בשיחה טלפונית שהוא יודע היכן אני ואשתי קנינו את הדירה הראשונה במודיעין ושאין לו בעיה לשבת בכלא על הרצח שלי. לאחר שהתייעצתי עם כמה אנשים, החלטתי להגיש נגדו תלונה במשטרת מודיעין, והוא נלקח לחקירה במשטרה והוזהר שלא ליצור עימי קשר, וכך אכן עשה.

"בפעם השנייה הותקפתי בחורף 2001 באזור התעשייה שילת. זמן קצר לפני כן פרסמתי כתבה ביקורתית שבה השמיעו בעלי עסקים ביקורת על כך שהרצפה בקומה העליונה באחד המבנים  הייתה רועדת במהלך חוג שהתקיים במקום....במקרה אחר, אחד מבעלי העסקים הראשונים בעיר איים לפגוע בי פיזית ואף הודיע לי בשיחה טלפונית שהוא יודע היכן אני ואשתי קנינו את הדירה הראשונה במודיעין ושאין לו בעיה לשבת בכלא על הרצח שלי"

"שכטר אמר לי: הצלת את העיר"

ולמרות כל זאת, אחד המקרים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם במהלך הקריירה שלי כעיתונאי היה דווקא ללא איומים או תקיפה פיזית. היה זה בשנת 1998, מודיעין הייתה עיר קטנה עם כמה אלפי תושבים בלבד. אחד ממקורות המידע שלי גילה לי כי עבריין ידוע שזמן קצר לפני כן ניסו להתנקש בו, עבר לגור בעיר העתיד. לאחר הצלבות המידע שעשיתי, פורסמה כתבה שכותרתה בישרה כי אותו עבריין "ירד למחתרת במודיעין". בעקבות פרסום הכתבה, קיבלתי שיחת טלפון מבת זוגו של אותו עבריין שהתלוננה על כך שעלולים לחסלו במודיעין, ופורסמה כתבת מגזין ענקית בעיתון "כל העיר" שבה התראיינה, בין היתר, נערה צעירה שהתלהבה מכך ש"סלב" עבר לגור בעיר.
 

גם ראש המועצה המקומית דאז משה שכטר ז"ל, שבאותה תקופה פרסמתי עליו ועל המועצה המקומית בראשותו לא מעט ידיעות ביקורתיות, טפח על שכמי ואמר בקול ליד כל העיתונאים: "הצלת את העיר" – לאחר שאותו עבריין החליט לעזוב את העיר בעקבות אותה חשיפה עיתונאית. ומנגד, באותה תקופה הייתי מנצל את ניסיוני הצבאי כלוחם-פלס בחיל ההנדסה, ובדקתי מדי בוקר מתחת לרכבי האם לא הוטמן מטען חבלה כלשהו.

מקרים אלו לא מנעו ממני להמשיך בעבודתי העיתונאית האמיצה במשך 20 שנה. למען האמת ולמרבה הצער, מה שבסופו של דבר הצליח למנוע פרסום כתבה או לעדן אותה מספר פעמים היה לחצים כלכליים שהפעילו גורמים כאלו ואחרים. כלומר, מה שאיומים ומכות לא הצליחו לעשות, הצליח לעשות הכסף הגדול. לכן אני מצדיע לאילנה דיין על אומץ ליבה העיתונאי ועל כך שחשפה את ה"אקווריום" של ראש הממשלה באמצעות הקראה נונשלנטית של התגובה הארוכה והמשתלחת של בנימין נתניהו בה אישית. זו עיתונות במיטבה. עובדה!