מאת: ענבל בן ברית כהן * צילומים: דובר צה"ל

רס"ן שירה קנדלר, 43, היא תושבת העיר משנת 2002 עם גיחות קצרות מפאת תפקיד, יש לה שתי בנות בבית ספר "יחד", הגדולה עולה לחטיבת הביניים והקטנטונת בט.ט חובה בגני יחד. היא גם אמא ורעיה, גם משרתת קבע כראש המדור לחוסן חברתי, גם חברת הנהלת קהילת יחד, וגם חברה בהנהגה העירונית. בנובמבר תפרוש מצה"ל אחרי 26 שנות שירות פורות ואיכותיות.

הדימוי הראשון שעולה בראש כששומעים את סדר היום שלה, הוא שהיא כמו אינטרנט 500 מגה. כששומעים ממנה את עושר התפקידים שהיא לוקחת על עצמה וממלאת בהצלחה וברצינות גמורה, נדמה שזכתה לקבל לפחות 72 שעות ביממה. "ביום שבישרתי לבעלי שהקהילה בחרה בי להנהלה הוא התיישב על הרצפה ובכה, אבל התרגל בשלוש השנים האחרונות והבית יודע שאני בשביל הבית לא פחות ומסוגלת לכל יחד".

את דרכה בזית החלה שירה בהוראה בקורס ס"ז בשנת 1992 היא הייתה משקית הוראה, התקדמה בתפקידי החינוך ובקיץ הקרוב, לאחר 25 שנות שרות בצה"ל בחיל החינוך פורשת מתפקידה, כשהיא משאירה אחריה מורשת ויסודות איתנים של חינוך וערכים. "התפקיד האחרון שלי החל כראש מדור זהות ישראלית יהודית, וכעת שמו 'מדור זהות לחוסן חברתי' בהוראת הרמטכ"ל כשהכוונה היא לטפל בכל נושא הזהות היהודית באופן אחר ממה שהיה עד כה".

בתוך התפקיד הגדול והמשמעותי שלה, אמונה וממונה קנדלר על חינוך לציונות, חיזוק הזיקה לירושלים, צבא במדינה יהודית ודמוקרטית, שיעור חרדים בצה"ל וכחלק מכל אלו, ממונה גם על הנחלת זיכרון השואה והגבורה. קנדלר מסבירה כי הגוף שאליו היא משתייכת איננו גוף מפעיל, אלא גוף מנחה. היא מנחה את היחידות השונות של צה"ל גם בשלבי הכשרות השונות וגם ביחידות ההפעלה.

גם תחום השואה כמו שאר התחומים בהם היא מטפלת, הוא תחום שנתי ולא רק לקראת יום השואה. "כמובן שלקראת יום השואה ישנן יותר הפעלות ופעילויות, אבל התחום שמופעל ונלמד בכל ההכשרות, מטירון כהנחיה שכל טירוני צה"ל יגיעו ל'יד ושם' ומערכי שיעור שהם מקבלים בטירונות ועד קורסי המפקדים בכל השלבים השונים. קורסי מ"כים, בה"ד 1, השלמות. כולם עוסקים במהלך ההכשרה בהיבטים שונים של זיכרון השואה".

קנדלר: "חשוב לשמור לחזק את האתוס הציוני ולחבר את החיילים, וכשהם לובשים מדים אז הדיון הזה הופך הרבה יותר חשוב כי המבחן הוא גם מבחן הפעולה ולא רק האמירה. כשהם יוצאים מכתה בבית הספר, הם יכולים להגיד מה שהם אומרים, אבל בצבא זהו כבר מבחן המעשה בפועל"

כשרס"ן קנדלר מדברת על זיכרון השואה היא מדברת על שני צירים מרכזיים והם: האחד הוא זיכרון השואה "וצה"ל לוקח אחריות לשמור על הזיכרון הזה" היא מציינת, והציר השני הינו האחריות החינוכית המרחיבה של מוסר וערכים שניתן לקחת מסיפורי השואה ולעסוק בהם בהווה. "כשעושים פעולה חינוכית אז כל חייל לוקח למקומות שלו, אבל אנחנו נצמדים לנושא מתוך מטרה שנראה עצמנו לוקחים אחריות ערכית ומוסרית לכבוד האדם, חיי אדם וזה לא בהכרח המענה הצבאי או החברתי והמדיני שנוגע במשהו קונקרטי כמו המצב בסוריה וההתייחסות שלנו אליו".

"צלם האדם בצל המוות"

היא מסבירה כי מדובר בשיח שיש לו מימד מחוץ לצבא מאחר והצבא הינו זרוע ביצוע, אבל בהיבטים של מוסר וערכים, ברור שכאשר מבקשים מהחיילים להגדיר את הדמות הערכית שלהם, אז מבקשים ומצפים מהם שילמדו גם מתוך השואה מה מצופה מהם. "זו לא השוואה לשואה, זו לא הכוונה".

קנדלר היא בעצם אחת מתוך צוות רחב יותר, שחולם והוגה את התכנים ומוציאם לפועל, ומאד חשוב לה להדגיש זאת "זו זכות להיות חלק מצוות שכזה" היא אומרת.

-מה בעצם תפקידו של הצוות הזה אליו את שייכת?

"הנחלת זיכרון השואה והתקומה וחיזוק הציונות והחוסן החברתי אצל כלל משרתי צה"ל. ברגע שקריית ההדרכה החלה לרקום עור וגידים והייתה הבנה וזיהוי אסטרטגי שמדובר על היחידה הגדולה ביותר עם מספר החיילים  הגבוהה ביותר, עם המשמעות של הירידה לנגב, היה גם זיהוי אסטרטגי שביכולתנו להשפיע על מסות של חיילים, תוך אחריות מקצועית ברמה הכי גבוהה, של נושא אולי הכי רגיש וחשוב לטפל בו. צריך להבין שבעיר הבה"דים יש את כל רצף ההכשרות של כל חייל וחייל, והמרכז החינוכי שהקמנו שם גם פותח את שעריו לכל בסיסי הדרום. החזון והשאיפה הנוספים שלנו זה להביא למרכז החינוכי גם את הקהילה האזרחית שגרה שם".

כרגע נותן המרכז החינוכי מענה מקצועי על כל הרצף של ההכשרות שיורדים או משרתים בעיר הבה"דים. התכנית נקראת: 'צלם האדם בצל המוות', והיא מאפשרת להביא גם את סיפורי השואה בגטאות ובמחנות ואיתם את ההיבטים הערכיים והמוסריים של צלם אדם.

"אנחנו מתבוננים בזה גם דרך הקורבנות וגם דרך הניצולים, שגם זה מאד מרגש, להבין את רוח האדם שעבר כזה שבר ומסוגל או מרגיש צורך להביא תקומה של מדינה ולהשפיע על החברה בצורה מעוררת השראה. דרך המרכז החינוכי אפשר להעצים את החיילים כבני אדם וכחיילים".

-האם יש לך חיבור אישי לקרוב משפחה שהוא שורד שואה?

 "אני ינקתי את נושא השואה מיום שנולדתי, בגן, בבית הספר, בסביבה. יש לי דיסק שבו לפני שנתיים, לפני שאבי נפטר, הוא ביקש שיגיע צוות ויתעד אותו ואז נתן לנו, לכל אחת מהבנות דיסק שאני מודה כי עד עכשיו עוד לא פתחתי לראות".  היא חושבת שהאופן שבו ניגשה לנושא הוא מההבנה שהתפקיד שלה מאוד חשוב ויש לה אחריות גדולה להביא גם את סיפורם של האנשים היהודים לפני השואה ולא רק לעסוק בשואה עצמה. "נפגשתי עם פרופ' חנה יבלונקה שהיא פרופ' שחוקרת ידועה ביותר בנושא ויש לה לא מעט ביקורת. יחד איתה רשמתי את התכנים והתפיסה".

"ניצולי השואה נצבעו בצבעים מאד עצובים כשהם הגיעו, הם נצבעים בצבע מאד עצוב כשהם עוזבים, אבל מהרגע שהם הגיעו ועד הרגע שהם עוזבים הם הביאו לנו תורה, מוסר, חוקים. הם הקימו ישובים, השפיעו באמנות ובתרבות, הם בכל מקום שאנחנו אפילו לא מודעים לו. 70 שנה שאת זה לא מספרים ואנחנו צריכים לתקן את זה וצה"ל מצדיע להם"

ביום הזיכרון האחרון לשואה ולגבורה הרגישה שירה, בצורה חזקה מאד, שאנחנו ממש בסוף תקופה שבה יש קשר ועדויות חיות של ניצולים ולחברה יש אחריות גדולה להקשיב, להוקיר ולהכיר את הניצולים ולשמר את הסיפורים שלהם. "חשוב שכמה שיותר נגיע אל הניצולים לפני שאנחנו מפספסים את ההזדמנות הנדירה. לאסוף מהם את כל מה שהם יכולים לספר, גם את סיפור השואה, אבל לא פחות חשוב את סיפור התקומה" היא מצהירה.

"קיימנו שני מיזמים שיזמו אנשים גדולים: ראש מערך נפגעים יזמה את החיבור אולי הקשה מכל, של ניצולי שואה שהם גם שכולים שאיבדו את יקיריהם במלחמות ישראל. הגיעו אלים עם תעודה ששמם של הבנים נוכח בתעודה ויש בה את כל סמלי צה"ל ורק להתבונן בתמונות מהאירוע ממחיש כמה התרגשות הייתה שם. פורום מטכ"ל  השנה היה במצעד החיים, לפני שטסו הם עשו מפגש עם ניצולי שואה שנכדיהם משרתים בצבא וגם שם  היה מעמד מרגש מאד. כל אלוף נפגש עם ניצול ונכד שמשרת".

קנדלר מקווה שבשנה הבאה יצליחו יותר להביא את נושא הזיכרון לאחריות מלאה של החיילים. מתוכנן להיכנס לצה"ל גם פרויקט "שם ונר" המוכר למרביתנו מבתי הספר. שירה: "כל חייל שידליק נר יכיר את סיפורו של המתועד על הנר. הסיפור של השואה כרגע במעגל חברתי רחב ולא נוגע באישי משפחתי וצריך להעביר אותו למעגל המשפחתי כמו ה'זיכרון בסלון'. רק ככה זה יישאר נוגע ומשמעותי. אני מרימה את המצלמה גבוהה ובמבט על יכולה להגיד שהיו עשרות ימי עיון בכל מכוני השואה עם אלופים ופקודים בכירים, המון פעילויות ופעולות מרגשות וזו ממש חובה מוסרית וחברתית".

המסר והדגש ששירה שמה עליו דגש הוא, שעלינו להנכיח את השואה ולנצל כל רגע שעוד יש ניצולים. היא מצרה על כך שבתקשורת המיקוד בניצולי השואה עוסק בעוני ובדידות וסיפור עצוב, אבל בצה"ל מנסים להנכיח את הניצולים מההיבט של הגבורה והתקומה והכוחות שלהם, הבלתי מובנים מאליהם.

קנדלר: "ניצולי השואה נצבעו בצבעים מאד עצובים כשהם הגיעו, הם נצבעים בצבע מאד עצוב כשהם עוזבים, אבל מהרגע שהם הגיעו ועד הרגע שהם עוזבים הם הביאו לנו תורה, מוסר, חוקים. הם הקימו ישובים, השפיעו באמנות ובתרבות, הם בכל מקום שאנחנו אפילו לא מודעים לו. 70 שנה שאת זה לא מספרים ואנחנו צריכים לתקן את זה וצה"ל מצדיע להם".

זהות יהודית וחוסן חברתי

מלבד העיסוק בנושא השואה והניצולים, קנדלר עוסקת כאמור בכל הנושאים הנוגעים בזהות יהודית ישראלית ובחוסן החברתי, בין השאר גם בחינוך לציונות "חינוך לציונות עוסק גם בחינוך לזיקה לירושלים. לאור מה שקורה במציאות החברתית שלנו, גם הקרובה וגם הרחוקה יותר זהו אתגר מאד גדול וחשוב ואסור לוותר. חשוב לשמור לחזק את האתוס הציוני ולחבר את החיילים, וכשהם לובשים מדים אז הדיון הזה הופך הרבה יותר חשוב כי המבחן הוא גם מבחן הפעולה ולא רק האמירה. כשהם יוצאים מכתה בבית הספר, הם יכולים להגיד מה שהם אומרים, אבל בצבא זהו כבר מבחן המעשה בפועל".

העיסוק בשאלות הזהות והקשר החברתי הן בהחלט אבן יסוד חשובה ואפילו קריטית למתגייסים ולמשרתים. הצפת השאלות של למה להתגייס? ואם אני מתגייס מה לעשות בצבא? יש מקום ואפילו הכרח. במסגרת העיסוק בזהות האישית והחברתית, יעל מבקשת להניח כאן גם את מעמדה ומקומה של ירושלים, נושא שגם בו היא מטפלת במסגרת תפקידה: "ירושלים היא עיר הנצח של העם היהודי, אחר כך עיר בירה וגם עיר של שלושת הדתות עם כל המורכבות של זה. בעניין הציונות אנחנו מביאים את ההוגים, מזכירים לחיילים היכן התחלנו ולמה ושהחיים כאן לא יהיו דבר מובן מאליו".

רס"ן קנדלר עתידה להשתחרר בסוף נובמבר, אחרי 26 שנות שירות בחיל החינוך והנוער, וכמו שכבר הצלחתם להבין, היא עוד לא השתחררה וכבר תיכף מתחילה משימה חדשה. קנדלר התקבלה ל"מנדל", בית ספר יוקרתי מאד למנהיגות חינוכית, אליו מתקבלים כ-20 תלמידים בשנה, בית הספר הזה שם לו כחזון להביא לפיתוח מנהיגים חינוכיים בחברה הישראלית.

"אני מתרגשת נורא" היא אומרת, "אני מתחילה ללמוד בספטמבר ובעוד שנתיים נראה. יש לי כוונות ומחשבות, ואולי עוד אקים את המרכז החינוכי שאני רוצה בעיר הבה"דים שיהיה סוג של יד ושם לסיפורי הניצולים".