מאת: איציק גרפל * צילומים: יח"צ ובאדיבות קולנוע "לב"

הערב, חמישי, עולה לאקרנים סרטו החדש של הבמאי ערן קולירין שצולם בחלקו במודיעין - בפאתי רחוב עמק האלה באוקטובר 2015.

צוות מודיעינט שעבר אז במקום מצא במקום עשרות סקרנים שהתגודדו ליד אתר הצילום המאולתר, אבל מהר מאוד פיזרה אותם המשטרה כדי לאפשר לקולירין ושות' את המשך העבודה. בסרט החדש משתתפים בין השאר אלון פדות, שירי נדב נאור, מילי עשת, ונעם אמבר.

קולירין היה שותף בכתיבת הסדרות "שבתות וחגים", ו"מעורב ירושלמי", בשנת 2007, ביים וכתב את הסרט עטור השבחים והפרסים "ביקור התזמורת", שמאוחר יותר זכה בשמונה פרסי אופיר (שניים מהם עבור קולירין, בקטגוריות הבימוי והתסריט), כמו גם בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן. בשנת 2012 יצא לאקרנים סרטו "ההתחלפות" שזכה לביקורות מעורבות הן בישראל והן מחוצה לה ולא שיחזר את ההצלחה הגורפת של סרטו הקודם. 

עלילת הסרט שהספיק כבר לגרוף לא מעט ביקורות אוהדות בישראל: "דוד גרינבאום" משתחרר מהצבא אחרי 27 שנים בקבע, חוזר לביתו ומנסה לבנות את חייו החדשים. חדור מוטיבציה להצליח בחיים האזרחיים, הוא מצטרף לחברת שיווק של ערכות מוצרי דיאטה, ומנסה להסתגל לקצב, לסגנון ולמעמדו החדש בעולם בו כולם רק רוצים להצליח ומהר. אחרי שנים של שהות רחוקה מהבית, הוא מגלה מחדש את משפחתו. את אשתו רינה, מורה לספרות שמפנטזת על חיים מרגשים יותר, ואת ילדיו המתבגרים: הבן המופנם והבת הסקרנית שמעוניינת ביותר מחיים סטנדרטיים של נערה ישראלית והולכת לחפש עניין מעבר להרים ולגבעות של שכונת מגוריה.

הטריילר לסרט

באמצעות הומור, אירוניה נוקבת, חמלה וסימפתיה עמוקה לדמויות משרטט קולירין דיוקן של משפחה בה כולם חיים באותו הבית, אך כל אחד חי בעולם משלו. הסרט לוקח אותנו למסע אישי ומשפחתי בין השאיפות, התשוקות והחלומות של כל אחת מהדמויות עד לרגע השיא בו כל אחד מחליט ש"זהו", הגיע הרגע שלו להפסיק לפחד וללכת עד הסוף.

"מעבר להרים ולגבעות" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן 2016 וזכה לביקורות נלהבות. מאז הוא הוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם כולל בבכורה ישראלית בפסטיבל ירושלים 2016.

קולירין מעיד על סרטו: "הסרט הוא אגדה על משפחה אחת, לכאורה מאושרת, שגרה אי שם, מעבר לגבעות ולהרים. הבית, המוסר, האהבה והתשוקה הם אבני הבניין של הסרט, והם כמו גורמים במשוואה שלעולם אינה מתאזנת. מפני שהגורמים האלה מתנגשים, מבטלים, מחזקים ומאיינים זה את זה; מפני שאולי הם בעצם העובדה הפשוטה החותכת, שהופכת את הפער בין הרצונות הקטנים לתוצאות המעשים שלנו לעולם ומלואו, שגורמת לכמיהות הבסיסיות ביותר שלנו לחמוק שוב ושוב מבין האצבעות, להיוותר לעולם מחוץ להישג היד".