כתבה וצילמה: ענבל בן ברית כהן

דורית רביניאן (45), סופרת, משוררת ותסריטאית ישראלית, מהבולטות בדור הצעיר, הגיעה ביום רביעי שעבר לספריה ברעות בסוף השבוע שעבר, במסגרת סדרת המפגשים עם כותבים, יוצרים וסופרים, למפגש עם קהל קוראים מהעיר, בספרייה העירונית שברעות. על אף מזג האוויר החורפי, בחרו לא מעט אנשים להגיע ולפגוש את הסופרת שמאחורי המילים והסיפורים, ורביניאן הודתה לקהל החם ואמרה מפורשות שאין הדבר ברור מאליו.

המפגש היה יותר שיח מאשר הרצאה, ובשונה ממרבית המפגשים עם סופרים, בהם הסופר מספר בעצם את אותו הסיפור שהיה ניתן לשמוע במקומות אחרים, הפעם ניתנה לקהל ההזדמנות לשוחח, לשאול ולדון והבחירה הזו של רביניאן לנהל כך את המפגש הוכיחה עצמה כמעניינת יותר ואשר הופכת את המפגש למשמעותי הרבה יותר.

מלבד העיסוק והשיח בספרה "גדר חיה" שגרם לסערה ציבורית גדולה, סיפרה רביניאן גם על "סמטת השקדיות בעומריג'אן", ספר הפרוזה הראשון שלה שיצא כשהיא רק בת 22 ו"החתונות שלנו" רומן שזכה להצלחה גדולה ותורגם ללא פחות מ-15 שפות, בעקבותיו אף הופיעה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. מלבד שלושת הרומנים הללו, כתבה רביניאן גם ספרי ילדים ואף תסריט לסרט "הבחור של שולי" אשר זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע.

מה הייתי אילו

רביניאן מספרת שגדלה בבית חם אותו ניהלה בחום ודאגה אימה. אביה ציון, היה יוצא מאד מוקדם בבוקר מהבית, וחוזר מאוחר מאד מהעבודה. "העבודה הייתה המאהבת שלו" היא אומרת ומשתפת: אחד השיעורים הראשונים בספרות שלימד אותה אביה בלי שידע זאת, היה כשאמר לה בהיותה בת 12: "תדמיינו שיכוני עמידר, מתלים של כביסה, תיבות דואר. אבא מצביע על מרפסת בקומה הרביעית ואומר: 'את יודעת, אמא ואני כמעט קנינו את הבית הזה כאן, זה יכל להיות הבית שלך', ואני לראשונה חוויתי את הטעם הזה של לדמיין 'אילו הייתי'. מי הייתי אילו הייתי גרה שם".

רביניאן: "הסוד שלי להתקדם בסיפור זה להשתעשע, לשחק בדמיון. אחד הטיפים שאני נותנת היום לכותבים צעירים הוא: 'תשכח, אל תתעסק בזב שיש קהל' הצעירים מאד רוצים לפרסם ופחות מתמקדים בדרך, בתהליך. הם בעיקר רואים את היעד"

בגיל גיוס הגיעה לעיתון "במחנה" ושם שירתה, היא מעידה שהיו פעמים בהם קיימה ראיונות עם אנשים לא קיימים וככל שהמציאה והעשירה את הטקסט מדמיונה, הטקסט קיבל יותר ויותר נפח והמפקדים הוקסמו ממנה יותר, עד ש"עלו" עליה וננזפה ויותר מזה.

בגיל 21 החלה לכתוב את "סמטת השקדיות", היא התנסתה ברעיון של ללבוש את דמות סבתה "התחלתי לכתוב מבלי דעת" היא אומרת. מבקר הספרות אלי הירש היה חבר טוב של רביניאן, והוא אשר סיפק לה אז מדפסת, המצאה טכנולוגית שלא הייתה בכל בית, על מנת שתוכל להדפיס את כתב היד שלה. "מהשמחה הגדולה שכחתי אצלו את הדיסק עם הטקסט. הירש התקשר אליי לאחר מספר ימים וסיפר לי, שקרא את הטקסט והלך עם זה לנילי מירסקי ואילנה המרמן מ'עם עובד' והם רוצים את זה וחושבים שזו התחלה נהדרת של רומן". רביניאן לקחה את הבשורה ברצינות, ישבה וכתבה מזה רומן.

"הסוד שלי להתקדם בסיפור זה להשתעשע, לשחק בדמיון" היא מספרת וחיוך רחב של הנאה על פניה. "אחד הטיפים שאני נותנת היום לכותבים צעירים הוא: 'תשכח, אל תתעסק בזב שיש קהל' הצעירים מאד רוצים לפרסם ופחות מתמקדים בדרך, בתהליך. הם בעיקר רואים את היעד". רביניאן מציינת שהיא מכבדת את הלהט הזה והתשוקה אל הקהל, אבל הדרך הכי טובה לדעתה ללמוד לכתוב זה לתרגל "זה דומה לספורטאים ונגנים. צריך לקרוא דברים טובים, לקרוא שוב ושוב ולפתח את זה בתוכך".

סערת "גדר חיה"

בסופו של דבר ועניין, מוקד הערב היה בכל זאת סיפרה השלישי "גדר חיה". שנכתב לדבריה במשך 6 שנים, "כתבתי 3 פעמים בנוסחים שונים, עמדות מספר שונות, נקודת מבט שונות" היא משתפת. "גדר חיה" מספר את סיפורם של שני מזרח תיכוניים, ליאת וחילמי, שנפגשים מעבר לים, ובאמצעותם פותחת רביניאן עדשה טלסקופית בכדי להשקיף עמוק עמק פנימה למה שקורה כאן. "אני משתמשת דווקא בהזרה שנותנת לי ניו יורק בכדי לחדד את הדמיון. הפלסטיני והישראלית שהם חד פעמיים וככל שהם מכירים אחד את השנייה הם מגלים שתבנית נוף מולדתם היא אותה מולדת" עראיות, חוסר אמון וניכור נחשפים דווקא כשהם בניו יורק.

"הרגשתי נורא ומתוסכלת לאחר פסילת הספר 'גדר חיה', כי זו לא הייתה האמת של הספר, בתחילה לא יכולתי לעכל. אף פעם קודם לא עמדתי בעין הסערה ובתחושה הזו שמתירים את דמי, אנשים לקחו את השקרים כאמת ולא בדקו אותם, האמירות עליי ועל הספר היו אמירות שדקלמו אינטרס, הרגשתי כמו בתפוז המכני, ישנתי שעתיים בלילה. זה היה לא נעים ומפחיד"

"שמעתי שהסיפור בעצם מבוסס על רומן אמיתי שהיה לך. נכון?" שואל מישהו מהקהל ורביניאן משיבה: "הוא נולד ממפגש שלי עם פלסטינים אינטלקטואלים ומבריקים בברוקלין ורומן קצר של 5 חודשים שהיה לי שם עם אמן פלסטיני מסקרן ומיוחד, שלצערי מת בנסיבות טרגיות, והוא שנתן לה את הגפרור לכתוב את הרומן. "הזיכרון מניו יורק שימש אותי רק כמסד לסיפור, והדמיון הוא החלק העיקרי בסיפור".

איך הרגשת כשהוא נפסל? שואלת אחת הנשים בקהל ורביניאן משיבה: "הספר הביא מצד אחד המון אהבה והמון נאמנים שיצאו לרחובות ולמדיה החברתית, זה בחלק הטוב, אבל היו גם ישראלים שירקו עליי ברחובות וקיללו אותי בטלפון. שר החינוך שלא קרא את הספר הכריז כי בעיית הספר איננה ההתבוללות, אלא שכל כולו מתאר את חיילי צה"ל כסדיסטים ופושעי מלחמה.  איך הרגשתי?" היא שואלת בקול ומשיבה: "הרגשתי נורא ומתוסכלת לאחר פסילת הספר 'גדר חיה', כי זו לא הייתה האמת של הספר, בתחילה לא יכולתי לעכל. אף פעם קודם לא עמדתי בעין הסערה ובתחושה הזו שמתירים את דמי, אנשים לקחו את השקרים כאמת ולא בדקו אותם, האמירות עליי ועל הספר היו אמירות שדקלמו אינטרס, הרגשתי כמו בתפוז המכני, ישנתי שעתיים בלילה. זה היה לא נעים ומפחיד. עובדות שקריות".

רביניאן לא הצליחה  ליישב את ההשמצה וכל מה שיכלה לעשות - היא מספרת - היה לשבת ולבכות. היא אומרת כי לא הצליחה להבין "איך זה יכול להיות שבספר אני מדברת על החרדה הזו מהתבוללות ואז באים ומאשימים אותי שאני מסכנת את הנוער שיקרא וזה עלול לסכן אותו בהתבוללות. הארתי נקודה מפחידה ובתת המודע שלנו ובגלל שהארתי אותה נבהלו".

הערב בספרייה היה מרתק והצליח לאפשר לנוכחים לרחף יחד עם אחת הסופרות המוערכות והאהובות בישראל, על כנפי הדמיון וההנאה שהיא זוכה לה בעולם הזה. "אנחנו חיים בזמן שהמסך הוא המולך שלנו, ואנחנו קצת מוליכים עצמנו שולל אם אנחנו חושבים שהספר יחזיק מעמד עוד זמן רב, עלינו להבין שאת הדף יחליף המסך" היא מסכמת, וברור שהיא מתכוונת להמשיך ולכתוב כי הכתיבה היא הבית והזהות שלה, אבל אולי יש צורך לשנות פורמט.