מאת: איציק גרפל 

נכון, רק לפני שבוע הייתי בהופעה של הצ׳רצ׳ילים (שזה הכי לא דומה למופע של דיקלה), אבל אני לא מרבה ללכת להופעות, כי ראיתי כמעט את כל מי שמעניין אותי באמת לשמוע או לראות. את דיקלה למרבה הבושה עדיין לא יצא לי לראות, למרות שטחנתי כבר בשנת 2000 עד דק את אלבום הבכורה המופלא שלה ״אהבה מוסיקה״ ששיר הנושא שלו היה כרטיס הביקור של דיקלה, עוד קול מזרחי גדול מבאר שבע כמו זהבה בן למשל. מוזר, אבל דווקא השיר הזה לא נוגן בהופעה של אתמול. 

כשדיקלוש הפציעה בעולם המוסיקה המקומי ושהתה כמעט עשור מתחת לרדאר של עמישראל, יודעי ח"ן שהחלו עוקבים אחרי סיפור הסינדרלה החדשה מבירת הנגב לא פיספסו את ההגשה היחודית והג׳סטות הקוליות הגדולות מהחיים שלה, שהזכירו במידה רבה - ולא בכדי, כפי שנגלה בהמשך - סרטים ערביים של יום שישי. מי יכול לשכוח את בורגול שהלכה לאיכסנדריה, ופגשה שם את פריד אל אטרש מתקרבן על מר גורלו. 

אתמול בערב במודיעין, הדגימה דיקלה (שהלוק שלה הזכיר לי בקטנה את איימי ויינהאוס), למה אחרי עמל של שנים היא היום בגאון ובצדק אחת הגברות הראשונות של המוסיקה הישראלית העכשווית ואיך היא משלבת כל כך נפלא ובלי מאמץ צבעים מזרחיים, ים תיכוניים, ערביים ומסולסלים עם רוק עוצמתי. 

גם המילים לשירים שהיא מלחינה, הבסיסיות לכאורה על אהבה, אכזבה, בדידות ורגשות אחרים שמרכיבים את הסלט של חיינו, הם מעין הפוך על הפוך לחוויה מאוד אמוציונלית שהיא לוקחת אותנו אליה, חוויה שיש בה הרבה רגעים של חפלה שמרימה אותך למעלה. אתמול במופע שלה, דיקלה הירבתה לצחקק עם הקהל והרגישה לגמרי בבית בהיכל במודיעין. היא פרופורמרית טבעית ויודעת להחזיק קהל בלי בעיות. זה קורה דווקא כשהיא מנסה לתאר כמה היא הבן אדם הכי שגרתי שיש ואיך היא מזפזפת בלילות של נדודי שינה לערוצי הטלוויזיה הכי זניחים - ובמקביל מקשיבה להרצאות תורניות.

ששת הנגנים המצוינים שהגיעו עם דיקלה, זכו לעיתים להגברה טיפה מופרזת ובלעו פה ושם את השירה והאינטונציה של הזמרת עם הקול הגדול והמרגש הזה, אבל בגדול קיבלנו שעה וחצי מופקות כהלכה, עם לא מעט שיאים של רגש. היא ידעה ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים בנפשם של אוהביה והם גומלים לה בגדול ובאים לצפות בה גם הרחק ממקום מגוריהם.

גם המילים לשירים שדיקלה מלחינה, הבסיסיות לכאורה, על אהבה, אכזבה, בדידות ורגשות אחרים שמרכיבים את הסלט של חיינו, הם מעין הפוך על הפוך לחוויה מאוד אמוציונלית שהיא לוקחת אותנו אליה, חוויה שיש בה הרבה רגעים של חפלה שמרימה אותך למעלה. אתמול במופע שלה, דיקלה הירבתה לצחקק עם הקהל והרגישה לגמרי בבית בהיכל במודיעין. היא פרופורמרית טבעית ויודעת להחזיק קהל בלי בעיות

מה אני אהבתי? אוקיי היו הרבה רגעים כאלה אמש. ראשית ההדרן ״ואם פרידה״ שמעבר ללחן המפיל שלו, נוגע בי תמיד גם במילותיו המקפלות אפילו פילוסופיית
חיים: ״ואם פרידה אז שיהיה שלום בינינו״. נפרדים מבן זוג? אל תצאו אחר כך חולירות. 

שיא רגשי דומה חוויתי ולדעתי כך גם אולם שלם (שהרים את הניידים שלו לצלם ולהקליט) עם ״תחזרי״ הקורע שכתבה לשרית חדד, שגרם לבני זוג נוטשים מחשבות חרטה על בליינד...
צימרר אותי גם הביצוע המהמם, החצי בלקני והמכוסח כהלכה ל״הנה בא שוב הגשם״ של היוריתמיקס, וגם ״שבע בערב״ שקדם לו מונולוג של דיקלה על האמא המצריה שלה, ששורפת איתה שעות נוספות על הסרטים הערביים בערוץ 33...

על ״אינת עומרי״ האום כולת'ומי (שגם זהבה בן מיטיבה לבצע), באמת מיותר לדבר וכנראה שזה קטע של באר שבעיות, הקרב הזה על הנומר המונומנטלי הכי מפורסם של הזמרת המצריה האגדית. 

שורה תחתונה: בפעם הבאה שיש לכם הזדמנות לראות את דיקלה במודיעין או קרוב לבית, אל תמצמצו. בואו לשמוע ולראות את הנשמה הגדולה הזו שמחברת כל כך נפלא וכל כך מרגש, בין מזרח למערב ובין אהבות לאכזבות, בין דמעות לשמחה ותקווה. המופע "סיפור אופטימי" של דיקלה הוא המופע של שיא הרגש כמו שקראו לזה בזמנו משינה. חובבי שלומי שבת, פבלו רוזנברג וזמרים ים תיכוניים מהשורה הראשונה יתענגו על דיקלה כפי שיקרה גם למי שאוהבים את החיבורים המרתקים כל כך בין מזרח למערב.