כתבה וצילמה: ענבל בן ברית כהן

רם אורן הוא מהסופרים הישראלים המצליחים ביותר בכל הזמנים. אומרים כי להיקף המכירות של מגוון הספרים שכתב, אין אח ורע בהיסטוריה של עולם מכירות הספרים בישראל. אמש, במסגרת המסלול הספרותי, הגיע אורן להרצות לקהל הקוראים המודיעיני. הוא לא הרצה הרצאה אקדמית על כתיבה, אלא פרש בפני הנוכחים את סיפור חייו והדרך הארוכה שעשה עד שהפך לסופר מוכר ומצליח. היה ערב מעניין ובחרנו להביא לכם הצצה קטנה לסיפור שמאחורי הסופר.

אורן בן ה-70 החל את דרכו בגיל 15 כשליח ב"ידיעות אחרונות" ומשם המשיך כעיתונאי ועורך מוספים. במקביל לעבודתו העיתונאית רכש השכלה כעו''ד ועסק במקצוע מספר שנים. בשנת 1994 בגיל 58 , גיל מבוגר יחסית לקריירת סופר, פרסם אורן את ספרו הראשון "פיתוי". בתחילה הספר לא כל כך הצליח, ואף נחשב לכישלון מבחינת המכירות, "בשלושת השבועות הראשונים מכרנו 7 עותקים בלבד" הוא אומר. גדעון רייכר בתוכנית רדיו הסכים לארח את אורן ולעזור לו לפני שיגרסו לו את ספריו וכך אמר בפתיחת התכנית: "רבותיי, נפל דבר בישראל. קראתי ספר והתפעלתי מהדף הראשון, ספר מדהים והיסטרי". רייכר וגם אורן היו בטוחים שהטלפונים לא יפסיקו, אבל כלום לא קרה.

רגע לפני גריסת הספרים המליצו לאורן לפנות לדן שילון ודן שילון נענה בתנאי שיבטיח שלא יכתוב יותר ספרים ולא יופיע עוד בתוכנית שלו. אורן הסכים. הופעתו של אורן בתוכנית הטלוויזיה של דן שילון, שהייתה אז תכנית אירוח פופולרית מאד, יצרה מהפך. מה שיצר את המהפך דומה למה שקרה עם החרמת "גדר חיה" של רביניאן. כשהתבקש השר לשעבר שלמה בניזרי לחוות דעה על קטע מהספר שהקריא שילון, בניזרי הביע זעזוע ואף ציין שיש לאסור ספרים כאלו בחוק. גליה אלבין שהייתה אשת עסקים ידועה והייתה באותו הערב חלק מהמעגל של אורחי שילון, ביקשה להציל את המצב ואמרה, כי הספר הזה הולך להיות סרט היוקרה הראשון, של אולפני הקולנוע הגדולים ביותר שעומדים לקום בארץ. שני אלו יחד ככל הנראה שלחו את הסקרנים למהר ולקנות את הספר המדובר. בזכות התכנית הפך "פיתוי" לאחד מרבי-המכר הפופולריים ביותר בישראל אי פעם, וב-2002 הופק על פיו סרט קולנוע.

רם אורן הילד בחר להמשיך עם החלום. הוא שלח שירים וסיפורים לעיתוני ילדים ואלו פרסמו אותם, "את הדברים הכי מוזרים והכי אידיוטים הם פרסמו" הוא אומר וממשיך: "שירים בלי חרוזים, עלילות בלי עלילות. מה שכתבתי הם פרסמו" אורן היה רץ לאביו ומראה לו שמפרסמים את שיריו ואת דבריו כל שבוע ואביו היה רק צוחק ואומר "איזה שטויות הם מפרסמים". אורן לא נעלב ולא נכנע והמשיך למרות הכל

מאז כתב אורן 36 ספרים וכולם נמכרים באלפי עותקים. הספר האחרון שלו "מממ" יצא ממש השנה, והספר הבא אולי יעסוק בעמק הסיליקון ועלילות מעניינות שקשורות או מתרחשות שם. אורן כותב ספרי מתח וספרים היסטוריים. "זה מגוון לי את היכולת לכתוב, גם ספרים פופולאריים וגם ספרים עם סיפור שמחובר לסיפור ההיסטורי"אמר. את ספרי המתח לוקח לאורן כ-9 חודשים לכתוב, על הספרים העוסקים יותר בתחום ההיסטורי, אורן עובד כ-3 שנים, "הכתיבה שלהם מצריכה תחקיר עמוק יותר וזה לוקח לו יותר זמן" הסביר.

איך הכל התחיל

הרעיון לכתוב ספרים עלה לו לראשונה כשהיה בן-7 או 8. "אבי היה כורך ספרים" הוא מספר "הוא כרך ושיווק לספריות, כל ספר שהתבלה, היו מביאים אליו והוא היה משקם אותו וכורך מחדש ומחזיר אותו למחזור. בכל יום שישי היה מביא ספרים ששיקם למשפחה לקרוא. כשאמרתי לו שאני יודע מה אני רוצה להיות הוא פתח עיניים חייכניות והיה בטוח שאגיד רופא או עורך דין, אבל אני אמרתי שאני רוצה להיות סופר. אבא נעשה חיוור ושאל 'למה?' וכשהסברתי שסופר זה מעניין, מרתק, אתה כותב משרטט דמויות, מתווה עלילות, אבא ביקש שסופר לא אהיה". כששאל אורן את אביו למה לא, ענה לו שבזה אין כסף, שהוא תמיד יהיה רעב.

בגיל 15 ולאחר שזכה בתיכון בפרס על סיפור שכתב, ביקש לעבוד בעיתונות "כי משם אפשר להתפתח לכתיבה ספרותית" אמר. הוא ניסה להתקבל לעיתונים שונים ולא הצליח, לא היו זקוקים. הוא הסכים אפילו להיות שליח וגם את זה לא רצו. בסוף הציע עצמו לשליח בהתנדבות. להוריו סיפר שעם הפרס הספרותי שקיבל, מיד קיבלו אותו לעבוד בעיתון. ההורים היו די מרוצים

רם אורן הילד בחר להמשיך עם החלום. הוא שלח שירים וסיפורים לעיתוני ילדים ואלו פרסמו אותם, "את הדברים הכי מוזרים והכי אידיוטים הם פרסמו" הוא אומר וממשיך: "שירים בלי חרוזים, עלילות בלי עלילות. מה שכתבתי הם פרסמו" אורן היה רץ לאביו ומראה לו שמפרסמים את שיריו ואת דבריו כל שבוע ואביו היה רק צוחק ואומר "איזה שטויות הם מפרסמים". אורן לא נעלב ולא נכנע והמשיך למרות הכל.

לפני כמה שבועות פגש אורן אדם מבוגר, כאשר הרצה באחד מהמוסדות לדיור מוגן. המבוגר בכיסא גלגלים התגלגל מהר אל אורן ואמר לו: "אתה בוודאי לא זוכר אותי, אבל אני הייתי העורך של 'דבר לילדים'. כשאתה פרסמת שם". אורן בתגובה אמר לו שזה תענוג לפגוש אותו ושיש לו שאלה: "כל שבוע פרסמתם את מה שכתבתי, אני מבקש להבין. האם חשבתם באמת שאני כל כך מוכשר?" והמבוגר השיב לו: "שמע, אתה היית היחיד שכתב אז פרסמנו".

הוא לא מוותר

בגיל 15 ולאחר שזכה בתיכון בפרס על סיפור שכתב, ביקש לעבוד בעיתונות "כי משם אפשר להתפתח לכתיבה ספרותית" אמר. הוא ניסה להתקבל לעיתונים שונים ולא הצליח, לא היו זקוקים. הוא הסכים אפילו להיות שליח וגם את זה לא רצו. בסוף הציע עצמו לשליח בהתנדבות. להוריו סיפר שעם הפרס הספרותי שקיבל, מיד קיבלו אותו לעבוד בעיתון. ההורים היו די מרוצים.

כשהתייאש ביקש להסתובב מעט בין חדרי המערכת ובתוך מערך הייצור של העיתון. באחת הפעמים כשנשלח לבית המשפט להביא משהו, הוא ראה התרחשות באולם שיכלה להיות הסיפור העיתונאי שלו וההזדמנות, אבל השופטת קלטה את הצעיר שישב באולם בו נדון מקרה אונס ומיד שילחה אותו החוצה וההזדמנות אבדה. הוא התיישב במסדרון ובכה, עבר פקיד של בית המשפט ושאל מה קרה וכשאורן שפך בפניו את מצוקתו, אותו הפקיד הבטיח להביא לו סיפור.

הפקיד אכן חזר עם סיפור על מישהו שגנב 3 תרנגולות, אורן העביר את הסיפור על אף שהיה לו ברור שאין בזה כל סיפור שווה. הוא שלח למערכת שקשיש בן 36 גנב 3 תרנגולות. במערכת צחקו עליו על שקרא לבן 36 קשיש "אני הייתי בן 15 בשבילי הוא היה קשיש" אורן לא ויתר והמשיך. בגיל 23 כתב ספר ואף מו"ל לא רצה בו. מו"ל אמיץ אחד אמר לו שלא יתעקש, אין לו כישרון ושיעזוב את זה.

אורן לא נכנע, המשיך וכתב עוד אחד וגם אותו כולם החזירו לו והתעקשו שאין לו כשרון.  הוא המשיך לשלישי והפעם נתן לאשתו לקרוא ולהביע עמדה. היא אמרה לו שאיננה מתחברת לספר הזה. "אשתי קוראת ס.יזהר, היא בחיים לא קראה ספר רומנטי או מתח" סיפר אורן לקהל. אורן אוהב דווקא ספרי מתח, טוב לו עם זה, הוא אוהב את זה והוא בעצמו לא קורא בכלל ספרי מתח.

ההמשך כבר ברור. הספר הזה פורסם וכמעט נגרס, עד שהמעגל של שילון הציל את המצב ומאז, כותב אורן יותר מספר אחד בשנה וספריו נמכרים באלפים. את הערב המעניין בספרייה העירונית חתם אורן בשאלות ותשובות והנוכחים התפזרו הביתה מחויכים ובעלי תובנה חשובה: לעולם אל תוותרו על החלום שלכם.