שמעון פרס ז"ל אמר בעבר בראיון אישי, ובנימין נתניהו גם אמר זאת בטקס הזיכרון ב"יד ושם" בעבר. שניהם אמרו שלא תהיה עוד שואה. פרס הוסיף ששואה נוספת לא תהיה, אבל רצח עם היה ויהיה עוד ואני שואלת: איך הם קובעים כי לא תהיה עוד שואה? ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קושר כל הזמן בין מצב מדינת ישראל היום לבין זה של יהדות אירופה לפני השואה ובשואה.

לפני חמש שנים קשר לאיום האיראני, לפני שנתיים קשר לחרם על מוצרים ישראלים ובשנה שעברה, לאנטישמיות וההסתה ברשתות החברתיות. האם רק את זה עלינו לזכור ולא לשכוח? פרס לעומתו כבר אמר בעבר כי השואה - אות אזהרה מתמיד לאנושות כולה.

האמירות הללו מחזירות אותי לשאלה שאני שואלת את עצמי כל פעם מחדש: בפי כולנו שגור הביטוי "לזכור ולא לשכוח". אני שואלת מה לזכור ולא לשכוח? האם את מה שעשו ליהודים ולמוענים ולעמים זרים נוספים וזהו? האם לזכור ולא לשכוח את הזוועה הזו הבלתי נתפסת לשם העברתה כסיפור זוועה היסטורי? מה אנחנו רוצים שיזכרו ולא ישכחו בני הדור הבא, זה שעוד לא נולד? מה יזכרו ולא ישכחו ולמה? הדור הבא שכבר לא יפגוש עדויות חיות של שורדי שואה, שכבר לא ישמע אותם פנים מול פנים.

בשנה שעברה שאלתי את סבי בן ה-93, נתן בן ברית בונדהיים, יליד המבורג-גרמניה ושורד מחנה ההשמדה בוכנוולד,  מספר על היד A-5672 מה היה רוצה שאעביר לנינים שלי בבוא היום בעניין השואה. סבי איש מאמין, חובש כיפה סרוגה ומשתייך לזרם האורתודוקסי. התכתבתי עם סבא בווטסאפ (כן, תתפלאו, אבל סבא שלי הוא זקן מוכשר ששולט ביד רמה בכל טכנולוגיה חדשה, כולל ווטסאפ, אינטרנט, מיילים וכשיש לנו שאלת מחשב אנחנו נעזרים בו. מקסימום הוא מפנה אותנו לרשת ב' לתכנית ספציפית).

שאלתי את סבא בווטסאפ: "אצל כולנו שגור הביטוי: "לזכור ולא לשכוח" בהקשר של השואה ובעיקר בימי הזיכרון לשואה ולגבורה. אשמח לשמוע ממך מה הציפייה שלך בעניין הלזכור ולא לשכוח? מהו המסר שהיית רוצה להעביר לנו ושנמשיך להעבירו גם לדורות הבאים בהקשר עם לזכור ולא לשכוח? האם רק מה שקרה או לקח לעתיד? לקח לחברה? ערך לשאת הלאה? הנינים שלי כבר יהיו מאוד רחוקים מהחיבור הזה לשואה ומה שהיא עבורך, אח"כ עבור ילדיך ואז עבורנו נכדיך ודרכנו גם ניניך. מעניין אותי מאד מה היית רוצה שנעביר הלאה ומה היית רוצה שיזכרו ולא ישכחו הנינים שלי והחברה שיחיו בה".סבא ענה תשובה שלא ציפיתי לה. כך השיב: "תשובתי לשאלותיך המורכבות האלה פשוטה לגמרי ואני מבקש שגם ניניכם יתחשבו בתוכנה: בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו- והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם!!!!  ההדגשה על הקדוש ברוך הוא!!!

אני חוזר וחושב בקשר לכך מה אירע למשפחתנו ב-400 השנים האחרונות-פעמיים! האינקויזיציה והנאצים". אני מקשה על סבא וממשיכה: "ולמי מהם שלא מאמין/ יאמין באלוהים ?" סבא מתעקש: "זה בדיוק משאלתי -שיאמינו וישתכנעו שקיים בורא העולם".

אני שואלת מה לזכור ולא לשכוח? האם את מה שעשו ליהודים ולמוענים ולעמים זרים נוספים וזהו? האם לזכור ולא לשכוח את הזוועה הזו הבלתי נתפסת לשם העברתה כסיפור זוועה היסטורי? מה אנחנו רוצים שיזכרו ולא ישכחו בני הדור הבא, זה שעוד לא נולד? מה יזכרו ולא ישכחו ולמה? הדור הבא שכבר לא יפגוש עדויות חיות של שורדי שואה, שכבר לא ישמע אותם פנים מול פנים

אני ממשיכה ומקשה עוד וכותבת לו: "אני חושבת שמי שאינו מאמין באלוהים פשוט מאמין במשהו גדול מאתנו ולא קורא לו אלוהים. בעניין אלוהים יש לי מן הסתם כל מיני תהיות וגם פרשנויות משלי, כי לדעתי פרשנויות שונות שגויות נעשו על דבריו של אלוהים, מאחר ואת התורה כתבו בני אדם.

בכל אופן שאלה פילוסופית שאת התשובה השגרתית לה קשה לי לקבל היא: היכן היה אלוהים בשואה??? איך נתן לזה לקרות?" סבא לא השיב לי על שאלה קשה זו, ובכל מקרה, תשובה של: "נשגבים דרכי האל או שבחר להעניש אותנו" אני לא מוכנה לקבל.

עד שסבא  או מישהו אחר ישיב לי, אני חוזרת למחשבות שלי באשר לביטוי "לזכור ולא לשכוח" ולי בשונה מלסבי יבדל"א, יש תשובה אחרת ורצון אחר. דבר ראשון אני רוצה שנזכור ולא נשכח את שורדי השואה 364 ימים שבין יום שואה אחד למשנהו. שנזכור ולא נשכח לדאוג להם, לכבד אותם, לטפל בהם ולא לשכוח אף שורד מתחת לקו העוני או הבדידות.

זיכרון השואה הקולקטיבי של החברה הישראלית עבר מספר שינויים מאז קום המדינה ועד ימינו. בתחילה נכפתה על השורדים השתיקה, מוסדות הציונות השתיקו אותם, נתנו להם הרגשה של לוזרים, לא סתם נקראים הם בפי רוב מאז "ניצולי שואה", אך אני בחרתי לקרוא להם "שורדי שואה" (וגם את זה סבא שלי מתעקש לא לקבל, אפילו הוא התרגל לביטוי"ניצול").

ההבדל בין ניצול לשורד הוא בדיוק מה שמוסדות הציונות בארץ רצו להגיד, שפליטי השואה שהגיעו ארצה הוצלו על ידי מישהו ולא עשו מאום על מנת להציל עצמם בעצמם. קביעה נוראית וזוועתית בעיני. אמירה כזו ושם כזה יכולים לקרוא רק כאלו שיכולים להרשות לעצמם להשתיק את השורדים ולא לתת להם לשתף את חוויות ההישרדות הפרטיות שלהם, רק חברה שהייתה מוכנה להגיד עליהם שהלכו כצאן לטבח. חברה שלא היה לה נוח עם תדמיתו של היהודי האירופאי ורצתה להדגיש ולהבליט את הצבר הישראלי החסון והשזוף. סביר להניח שמן הצד השני, השתיקה הזו לפעמים גם הקלה עליהם.

השינוי התרחש והשתיקה נשברה במשפט אייכמן שהתנהל בשנת 1961, במרכזו עמדו לראשונה: הסיפורים האישיים, הפנים, השמות. משפט אייכמן איפשר לשורדים לגלות שהם לא לבד, שעוד אנשים חוו ומספרים את הסיפורים הדומים לשלהם. לאחר 1961 השורדים קיבלו אומץ לדבר ולספר, נוספו עוד ועוד זיכרונות אישיים, ומכל אלו נבנה זיכרון קולקטיבי חדש, שעיקרו היה גבורה ועמידה, כל השאר שפשוט שרדו באמצעות מעשי הישרדות אישיים או שלא נתפסים כגבורה נשכחו שוב.

כך נבנה האתוס הלאומי של זיכרון השואה, יום הזיכרון לשואה הפך להיות יום הזיכרון לשואה ולגבורה  והדגש היה כמו גם כיום ב-"לא לשכוח". לא לשכוח שיש לנו את מדינת היהודים, לא לשכוח שיש לנו צבא ולא סתם צבא, אלא צבא חזק. נתניהו חזר על זה אפילו אמש בטקס ב"יד ושם". הרי בכל פעם שגוברים האיומים על מדינת ישראל, חרדת השואה גוברת.

זיכרון השואה צריך להזכיר לנו ערכים הומניים בסיסיים, של דאגה לאחר, לשונה מאתנו וגם לזר ולגר. להיות הראשונים שמבקשים צדק ושוויון. עלינו לזכור מה עברו קרובינו ואחרים בשואה ולא לשכוח שאנחנו העם הנבחר, לא כי אנחנו בנים ובנות יחידי ומיוחדים שווים יותר מאחרים, אנחנו העם הנבחר כי נבחרנו  לשמש דוגמה. לזכור ולא לשכוח

אבל אני הייתי רוצה להשתמש בזכר השואה להעביר מסר אחר מזה או נכון יותר, נוסף לזה לילדיי, לנכדי ולדורות העתיד. אני רוצה שזיכרון השואה ילכד את עם ישראל, יחזק אותנו כחברה ויעודד אותנו לשמור ולהגן על מדינת היהודים, כי רק בעודה קיימת, יש ליהודים בסיס בטוח, אבל זה לא המסר היחיד והוא לא מספק. זיכרון השואה צריך לדעתי להיות בסיס לעיצוב של אנשים טובים יותר, רגישים יותר לזולת, לאחר, לזר ולחברה. זיכרון השואה הצרוב בנו היטב צריך לעורר אותנו להיות הראשונים שמתנגדים לכל רצח עם, הראשונים שמשכילים לטפל בפליטים.

זיכרון השואה צריך להזכיר לנו ערכים הומניים בסיסיים, של דאגה לאחר, לשונה מאתנו וגם לזר ולגר. להיות הראשונים שמבקשים צדק ושוויון. עלינו לזכור מה עברו קרובינו ואחרים בשואה ולא לשכוח שאנחנו העם הנבחר, לא כי אנחנו בנים ובנות יחידי ומיוחדים שווים יותר מאחרים, אנחנו העם הנבחר כי נבחרנו  לשמש דוגמה. לזכור ולא לשכוח לפעול לעולם הומאני יותר שבו אדם לאדם-אדם ולא רק "יהודי לא מגרש יהודי".

לא בטוחה שסבא יסכים איתי, אבל לפחות אני מגשימה את משאלתו ומאמינה שבורא עולם קיים.

וידאו:  'זיכרון בסלון' - סיפורו של נתן בן-ברית (בונדהיים) שערך נכדו חן בן-ברית שפירא

;feature=youtu.be