בשער: תדרוך עיתונאים ב-1997. הכותבים מצולמים מימין 

אויבים – סיפור אהבה /// רונית קמאי

מערכת היחסים שלי עם משה שכטר התחילה עוד לפני שעברתי לעיר. הייתי עיתונאית צעירה בתחילת דרכה ומכיוון שהדירה שלי עוד לא הייתה מוכנה עבדתי מתוך בניין המועצה ושכטר, שהיה  המלך הבלתי מעורער של העיר, קיבל אותי בזרועות פתוחות.

הייתה זו תקופת הזוהר שלו כראש מועצה ממונה. הוא לא היה מחויב לאיש - לא לפעילי בחירות, לא לסיעות או מפלגות, לא לקואליציה או אופוזיציה. בחוץ הכול היה רק חול וחול ובפנים ישבו לצדו רק רפרנטים של משרדי ממשלה.

אבל אז אנחנו באנו לעיר. היה זה תור הזהב של העיתונות הלוחמת והתלונות זרמו אלינו בשטף. העיר שתוכננה בשנות ה- 60 והחלה להיבנות בשנות ה- 90 כדי להתאים לשנות ה- 2,000 סיפקה לנו אינספור נושאים לחשיפות ותחקירים וכל החיצים הופנו לאדם אחד. שכטר.

"הזקן", קראנו לו בינינו לבין עצמנו, עד שלמדנו שמראה הסבא הטוב הסתיר מאחוריו מוח חד ועשרות שנים של הישרדות פיזית ופוליטית. אנחנו רצינו עיר חילונית - הוא בנה בתי כנסת, אנחנו רצינו מקומות תעסוקה – הוא בחר לא לתת הקלות לחברות היי טק, אנחנו רצינו כבישים ותחבורה לערים הגדולות - הוא ביקש שנחכה לרכבת. אז שלפנו חרבות ועטים, הסתערנו, תקפנו, חקרנו, פרסמנו, לחמנו, צילמנו והפגנו מול מדרגות המועצה.

במקום להיבהל שכטר בחר לחבק. אחת לשבוע הוא כינס אותנו למסיבת עיתונאים שבה נהג להציג בפנינו את התוכניות ולהשיב לנו על כל השאלות. כנציגת העיתון הגדול ביותר בעיר הרשיתי לעצמי להיות גם האגרסיבית ביותר. בשיח של היום כבר הייתי מודרת וממודרת מלשכת ראש העיר.  

בהפוך על הפוך שכטר דאג תמיד להתקשר אלי ולתאם את מסיבות העיתונאים לשעה שבה נהגתי לקום משנת הצהריים. הוא ידע שזה לא ישנה כלום והוא בכל זאת יותקף, הוא ידע שיראה לא טוב בסוף השבוע בעיתון, אבל האדם שבו לא אפשר לו להפריע לי לישון.

שכטר היה איש של אנשים וכל מי שליווה אותו מראשית ימיה של העיר נשאר לצדו לאורך השנים, וביניהם גם אני. באחרית ימיו ביקש שאבוא ללמד אותו מדיה חברתית. היה קשה לו הניתוק מהנכדים והוא רצה להיות בקשר ישיר ובלתי אמצעי עם התושבים. כך, לאחר כל הקרבות והשנים מצאנו את עצמנו יושבים ביחד, נהנים מהחברות הרגועה ומקלידים סטטוסים.

אז גם הבנתי שאפשר להוציא את ראש העיר מהלשכה - אבל אי אפשר להוציא את העיר מליבו של מי שבנה, אהב אותה ועמד בראשה מיום לידתה.

רקדו על הראש לסבא  /// איציק גרפל

לפני שנתיים הרכנו ראש בעצב ובצער על מותו של משה שכטר בונה מודיעין, ראש וראשון לכמה עשרות אנשי בראשית מופלאים, שהקימו עיר לתפארת מהסלעים והטרשים. שבועיים לפני שהלך מאיתנו, פגשתי אותו בקניון קונה מוצרי חלב באחד הדוכנים. נתתי לו צ'פחה בריאה על גבו ואמרתי לו ״רק בריאות משה, רק בריאות״...והבריאות שלו, שלא הייתה מיטבית היא זו שהכריעה אותו למרבה הצער והכאב, הרבה הרבה לפני הזמן.

התמונה כאן צולמה ביום אביבי במרץ או אפריל 1997, כשכולנו עוד היינו צעירים, גבוהים ובלונדינים. הגעתי למודיעין - ישוב שרק החל להתקלף מהניילונים שעטפו את הגבעות כעיתונאי של מקומון ברמלה שהקים שלוחה במודיעין. מימין לי יושבת אולי חצי משועממת רונית קמאי, ששנה אחר כך אחבור אליה ב"מודיעין ניוז". 

בצד השמאלי של הצילום יושבים הרבה לשעברים מיתולוגיים: מזכירת המועצה (ויד ימינו של שכטר) זיוה שבילובסקי, מנהלת מחלקת החינוך אביבה מוצרי ומנהל מחלקת תרבות ואירועים דאז אילון צונץ שנבעט מהתפקיד כשספקטור ירש את שכטר והביא איתו את אלון שמידט. ראשון משמאל זהו חיליק הררי עיתונאי אף הוא שעבד אז ב"ידיעות מודיעין". שכטר שהיה אז ראש המועצה הממונה, קצת לפני הבחירות האמיתיות הראשונות, יושב בראש השולחן בלי יותר מדי טקס בישבן ומעביר לנו העיתונאים איזה תדריך. זה היה המפגש הראשון שלי איתו, וכבר אחריו אמרתי לעצמי שמוצא חן בעיניי המפא"יניק החביב הזה, נטול הגינונים.

בכל מקרה זה היה הראשון מעשרות רבות של מפגשים שהיו לי לאורך השנים עם האיש היקר והאהוב הזה הזה שלא הייתה בו אפילו טיפת רשע ושבעוכריו כראש עיר הייתה אולי העובדה שלא היה אסרטיבי או תקיף מדי, כשכולם מסביבו רקדו לו על הראש, ושתו לו את הדם בקשית. לא רק חברי מועצה חלקם הזויים שלא הצליח לשלוט בהם, אלא אפילו אנשי שלומו המערכניקים, "נערי שכטר" העליזים שחגגו בעליזות במשרות הכי נחשקות במועצה (ואח"כ עירייה) הדנדשה.

רבים וטובים ממני הטיבו ויטיבו לספר מה הייתה תרומתו המוניציפלית של שכטר למודיעין ומה הזכויות העצומות שיש לו בה (ראו בחמישי שיחות עם זיוה שביטלובסקי, יגאל צדוק ואסנת וידר), אני רק רציתי להגיד שלום לשכטר המענטש, האיש הנפלא, הסבא המתוק, שחסר לכולנו. אני שמח שראש עיריית מודיעין הנוכחי חיים ביבס - וחברי המועצה שלו, ינציחו את זכרו של איש הבראשית המקסים הזה, דרך קריאת הקתדרה על שמו ביום הולדתו העברי, בעוד מספר שבועות. ניתן לחשוב בהחלט על דרכים נוספות להנצחתו - כיכר, רחוב, וכיו"ב. 
 

בחמישי במודיעינט: האנשים שעבדו הכי קרוב לשכטר נזכרים בו: שיחות עם זיוה שביטלובסקי, יגאל צדוק ואסנת וידר