מאת: דורית סיטון
שירת תוכונים, זה הדבר הראשון ששומע מי שנכנס לביתו של צביקה ויזל בן ה-88 בשכונת הפרחים. קולנית ומלאת שמחה היא ממלאת את האוויר, נותנת תחושה של מרחבים ירוקים רחבי ידיים. מיד יטווה, בבהירות ובקול רועם לפרקים, את זיכרונותיו. פרט לפרט הוא זוכר כאילו לא עברו 74 שנים. "אני אף פעם לא יוצא ממחנה הריכוז. אני תמיד נמצא שם", מסביר תאום מנגלה, שריד בירקנאו וצעדת מוות.
המרחב מצטמצם. הדמעות זולגות וצבי הוא דווקא זה שמרגיע ומנחם. האופטימיות והחוזק שלו סוחפים. ושוב ניתן לשמוע את הציוצים, מלאי חיים הם מרעימים מעל תיאורי המוות, מגרשים את הקור והפחד של צבי הנער.
אנחנו יושבים בחדר העבודה שלו מלא התמונות. מן הקירות מחייכים בני נוער שהוא חובק בזרועותיו, עטופים יחד אתו בדגל ישראל. למעלה מעשור הוא נוהג להצטרף למסעות לפולין, לספר להם מקרוב על מה שעבר עליו. ויוצא שהוא מחזק אותם כשהם מתפרקים בזרועותיו.
עשרות שנים לא דיבר על קורותיו. "אחרי משפט אייכמן אמר התובע האוזנר, '40 שנה לא היה מי שיספר, העולם מכחיש את מה שקרה ותיכף לא יהיה מי שיספר', מאותו יום קיבלתי עם עצמי את ההחלטה לספר ואני הולך ומספר.
בפעם הראשונה שנסעתי הלכתי לראות את המקום, אולי זה היה חלום? אמרתי לעצמי, זה לא ייתכן שראיתי את הזוועות של מנגלה, את אבי נלקח לתנור ונשרף, האם אפשר להבין את זה?".
"בשפלות רוח שינו הגרמנים כל פעם את כיוון הסלקציה, לימין או שמאל, לעבודה או להשמדה כדי שהעובדים לא יגלו ליהודים מה עדיף. "אותי שלחו שמאלה ואת אחי התאום ימינה. פתאום שמעתי 'צוילינגר ראוס' - תאומים החוצה. זה היה מנגלה שחיפש תאומים לניסויים שלו. יצאתי מהשורה והוא שאל אותי איפה אחי. הוצאנו אותו מהשורה שלו. פתאום נתקלנו באבא שלי. מנגלה החמיא לו ואמר שיש לי אבא יפה. זאת היתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אבי"
מדוע בגילך אתה עדיין יוצא ללוות את המסעות?
"קשה לי ללכת אבל אני יוצא עם מקל ומסדרים לי כסא לשבת כשצריך, הכוח שלי הוא בלספר. שאוכל להעביר לנוער בדיוק מה קרה. הם מתרשמים יותר במקום, הם רוצים לדעת ולהבין כיצד שרדנו. אם אין עדות ישירה הנוער לא תופס. כשאנחנו מגיעים בחורף הם מרגישים את הקור. אני מסביר להם איך גוף של בן אדם יכול להתרגל לקור. בן 14 הוציאו אותי מהפוך ושלחו אותי למחנה הריכוז. מסביר להם שצריך להיות קודם כל אופטימיים, להאמין שיש אור קטן והוא יכול לגדול".
כאשר בני הנוער מסיימים לסייר במקום ובין כל שאר השאלות המנסות לעכל, הם שואלים אותו: "גם צחקת בבירקנאו?". מיליון ו-200 אלף יהודים נרצחו שם. והוא עונה שכן, לפעמים. כמו שילדים רגילים עושים. למרות ששום דבר רגיל לא היה במה שעבר עליו. "אחד הנערים שאל אותי כשעמדנו להצטלם על רקע המשרפות, 'צביקה מה אני צריך לעשות?', אמרתי לו 'תחייך!'. מאחוריו ראיתי בעיניי כשעבדתי שם איך נשרפים אלפים, אבל אנחנו חיים וצריכים להיות שמחים. עם ישראל חי זה מה שאני צועק שם".
בתום המסעות אליהם הוא יוצא בהתנדבות, חלק מבני הנוער שומר אתו על קשר ואף מגיע לבקר אותו בביתו. אני הגעתי מיד אחרי שישבו אתו קבוצת נערים כזאת. בגילו לא פשוטים הטיסה והמסע, אך כמה שקשה לו לפעמים לעמוד על רגליו, לא קשה לו לספר. זאת עדותו לדורות הבאים על הסבל שעבר כיהודי בשואה.
"מי שטוען שצריך להפסיק לקחת בני נוער למחנות ריכוז טועה. אתה צריך להיות במקום. אנחנו עומדים יחד בחוץ מול בלוק 10 ואני מספר על הניסויים שנערכו שם. מנגלה היה יושב מולי מחייך, דואג למחסורי, כדי שיוכל להשיג את מבוקשו. קשה לתפוס את זה בלי לשמוע באופן אישי. כשהחלו ההפצצות על המחנה על-ידי בנות הברית, חשבתי אחרי כל מה שעברתי ושנותרתי לבדי, שאולי כדאי שיפציצו גם אותי. והנה 70 שנה אחרי אני עומד באותה נקודה, מחזיק ספר תורה עם בני הנוער שלנו איתי מחזיקים דגלי ישראל, גם את זה קשה לדמיין"
מפגשים אישיים עם מלאך המוות מאושוויץ
צביקה (הרמן) ואחיו התאום זיגמונד (זיגי) נולדו בכפר יאסינה בצ'כוסלובקיה בשנת 1930. המשפחה עברה לפראג עקב עבודתו של האב. ב-1939 עם הפלישה הגרמנית הם הועברו לבית ספר מרוחק בו למדו רק היהודים. האב החזירם ליאסינה שכעת הייתה בשליטת ההונגרים. אך גם שם המצב לא היה טוב יותר והיהודים נרדפו. אחיו הגדול ברח והתגייס לבריגדה הצ'כית של גנרל סבובודה, שהקים חטיבה יהודית שנלחמה נגד הגרמנים.
במרץ 1944, עוד לא הספיקה המשפחה להחזיר למקומם את כלי הפסח ולקחו אותם בשעת לילה לנקות איסוף בבית הקברות ומשם ברכבות לגטו במטיסולקו. חודש לאחר מכן נלקחו ברכבת משא מאה איש בקרון סגור, ללא מקום לשבת או אוויר בנסיעה שארכה ימים עד לבירקנאו. כאחרים גם הם חשבו כשהגיעו כשראו ארובות, שמדובר בבית חרושת. בשפלות רוח שינו הגרמנים כל פעם את כיוון הסלקציה, לימין או שמאל, לעבודה או להשמדה כדי שהעובדים לא יגלו ליהודים מה עדיף.
"אותי שלחו שמאלה ואת אחי התאום ימינה.פתאום שמעתי 'צוילינגר ראוס' - תאומים החוצה. זה היה מנגלה שחיפש תאומים לניסויים שלו. יצאתי מהשורה והוא שאל אותי איפה אחי. הוצאנו אותו מהשורה שלו. פתאום נתקלנו באבא שלי. מנגלה החמיא לו ואמר שיש לי אבא יפה. זאת היתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אבי".
יוזף מנגלה, "מלאך המוות מאושוויץ", לקח את התאומים לבית החולים במחנה בו ביצע את ניסוייו הלא אנושיים בתאומים, צועני וגמדים. "לבלוק 10 באושוויץ עדיין לא נותנים להיכנס", מספר צבי, "המשחטה של מנגלה אני קורא לו. נכנסנו לבלוק וחטפנו שוק. בני 14 פעם ראשונה לבד בלי ההורים. תאומים אחרים שהיו שם באו והרגיעו אותנו". מן האחים נלקחו באופן קבוע דגימות דם ושיער ונעשו להם צילומי רנטגן. מאימת מנגלה זכו התאומים ליחס טוב כדי שלא ייפגעו כמושאי הניסוי. "היינו מיוחדים" הוא אומר, "הלכנו עם הבגדים שלנו והיו לנו שערות על הראש לעומת כל אנשי המחנה. מנגלה היה מרעיב תאום אחד לראות מה יקרה לו לעומת אחיו שאכל. תאום אחר סירס. הייתה אשה שילדה ששמו מולה את תינוקה והרעיבו אותו לראות כמה זמן ישרוד. זוועות. גמדים שחוברו יחד בורידים לראות כמה זמן יחיו".
למזלם היו מעשרה תאומים שנלקחו לעבוד. עם עגלה היו אוספים את הזבל וכך נחשפו לזוועות מקרוב. באחד מהמסעות שערך עם בני הנוער הצטלם עם עגלה דומה שמצא במקום.
כשקיבלו הודעה שהחזירו את אביהם ואחיו מהעבודה ולוקחים אותם למקלחות, הם הבינו את המשמעות. הם איחרו את המועד בגלל הסדר שהוטל. ניסיון להתגנב למקום בו הם נמצאו עלה להם ביריות שירו עליהם השומרים הגרמנים.
צבי נדבק במחלת עור מסוכנת שהתפשטה בשערות ראשו והיה חשש לחייו. בבלוק פחדו ממנגלה, כיוון שהיה לוקח דגימות שיער ממנו וטיפלו בו. בינתיים הרוסים התקרבו והגרמנים לקחו את אחיו וכוח עבודה נוסף ועזבו לאחר שהפציצו את הקרמטוריום להשמיד ראיות. הוא נותר לבדו ונלקח בצעדת מוות מבירקנאו לאושוויץ תוך כדי שיש הפצצות. הגרמנים עזבו ומי ששרד את הקור העז של פברואר המשיך לצעוד על הכביש. "הגענו לפנות בוקר, פתאום ראינו דמויות לבנות, חשבתי שהם מלאכים, אחרי זה הבנו שאלו הרוסים שהגיעו עם מדים לבנים ומגלשי סקי".
ויזל יחזור לצ'כלוסובקיה כפליט ויתגייס לגדודים כחייל בן 15. אין מאושר ממנו היה לשאת נשק ולהשפיל את השבויים הגרמנים. נתן להם ללקק את הרצפה והשירותים ולזחול עליה. כשיצא לחזית פגש באחיו, הראשון מהמשפחה שפגש מזה זמן רב.
כשחזר היה נוהג ללכת לתחנת הרכבת לחפש את אחיו התאום בין הפליטים. יום אחד פגש בו. תחילה לא זיהה אותו, הוא היה נמוך ממנו בראש. "חוץ מאבא שלא שרד, מצאתי את כולם. את אמא ואת ארבעת האחים שלי", מתרגש צבי.
בשנת 47' ניסו לעלות ארצה על אוניית מעפילים של הפלמ"ח. כשהגיעו לחיפה תפסו אותם משחתות האנגלים. "הוצאנו את הברזלים שהיו במיטות ונלחמנו, לא נתנו להם לעלות. הם שפעו עלינו מים אבל זה לא עזר להם. אחרי זה הם שפכו חומצה. הגב שלי היה שרוף, ואחי הגדול לא ראה בעיניים. כך גירשו אותנו ולקחו אותנו למחנה בקפריסין". לאחר שעלה ארצה לבסוף שירת בחיל הים ובמשטרה.
כיום הוא מתגורר עם בת זוגו כרמלה במודיעין. אשתו הראשונה רבקה נפטרה לפני 22 שנים כאשר גר בקריית שמונה. 6 ילדים הביאו יחד לעולם, והיום יש לו 15 נכדים. בביקור בגרמניה, אליה הגיע להרצות, לאחר שנים של סירוב, מנה לשומעים, בני נוער גרמניים, את מספרם של בני המשפחה ואמר: 'הנאצים רצו להשמיד אותי וזאת משפחתי והיא הניצחון שלי'. "אני בטוח שהיו מבניהם נכדים של נאצים" הוא אומר לי. "הם צעירים ולא עשו לי דבר, אבל לאבותיהם לעולם לא אסלח".
מה דעתך על מי שאומר שצריך להפסיק את המסעות לפולין?
"מי שטוען שצריך להפסיק לקחת בני נוער למחנות ריכוז טועה. אתה צריך להיות במקום. אנחנו עומדים יחד בחוץ מול בלוק 10 ואני מספר על הניסויים שנערכו שם.
מנגלה היה יושב מולי מחייך, דואג למחסורי, כדי שיוכל להשיג את מבוקשו. קשה לתפוס את זה בלי לשמוע באופן אישי.
כשהחלו ההפצצות על המחנה על-ידי בנות הברית, חשבתי אחרי כל מה שעברתי ושנותרתי לבדי, שאולי כדאי שיפציצו גם אותי. והנה 70 שנה אחרי אני עומד באותה נקודה, מחזיק ספר תורה עם בני הנוער שלנו איתי מחזיקים דגלי ישראל, גם את זה קשה לדמיין".
באחד המסעות לקה צבי בליבו כשעמד מחוץ לבלוק 10 טופל ונלקח לבית חולים מקומי לטיפול.
בסוף המסעות מתעקש צבי שלא יודו לו. "אסור לבני הנוער להגיד לי תודה, אני לא מרשה. מה התודה שלי? לראות 120 ילדים ששמעו ויכולים לספר אחר כך ולהעביר הלאה את מה שהעם שלנו עבר. זה הכוח שלי, זה מה שנותן לי להמשיך לנסוע למרות שקשה לי מאוד. בכל פעם שאני עוזב את אדמת פולין, של אותם פולנים שחלקם רצחו יהודים ששוחררו ממחנות הריכוז, ונוחת בישראל אני רוצה לנשק את האדמה. מספיק לי לחם מים ומלח בארץ ושלא יקראו לי עוד יהודי מלוכלך".
כאשר בני הנוער מסיימים לסייר במקום ובין כל שאר השאלות המנסות לעכל, הם שואלים אותו: "גם צחקת בבירקנאו?". מיליון ו-200 אלף יהודים נרצחו שם. והוא עונה שכן, לפעמים. כמו שילדים רגילים עושים. למרות ששום דבר רגיל לא היה במה שעבר עליו. "אחד הנערים שאל אותי כשעמדנו להצטלם על רקע המשרפות, 'צביקה מה אני צריך לעשות?', אמרתי לו 'תחייך!'. מאחוריו ראיתי בעיניי כשעבדתי שם איך נשרפים אלפים, אבל אנחנו חיים וצריכים להיות שמחים. עם ישראל חי זה מה שאני צועק שם".
