צילום: לימור בן רומנו | באדיבות המצולמת

אופיר שטוי נולדה באילת ובגיל שמונה עברה עם משפחתה לגור ברעות. היא למדה בתיכון מו"ר ושירתה כקצינה בצבא במודיעין חיל האוויר וכשהשתחררה החלה לעבוד כדיילת אוויר באל-על. "אני בן אדם שאוהב אנשים", היא מספרת, "כל החיים הייתי מוקפת חברים. מגיל צעיר הייתי פעילה חברתית, הייתי מדריכה ורשג"דית בצופים וגם יושבת ראש מועצת תלמידים בבית הספר. בצבא הייתי בתפקיד שאהבתי, יצאתי לקצונה ובהמשך הדרך הגעתי לפקד במקום שבו הייתי חיילת. תמיד חלמתי להיות רופאה, חשבתי שאני אתחיל ללמוד מוקדם, אני עדיין רוצה שזה יקרה, ייקח כמה זמן שייקח".


הרגע ששינה את מסלול חייה של אופיר היה ערב של בילוי בבר עם ידיד אותו הכירה בחופשה בחו"ל, שבסופו מצאה עצמה יורדת ממונית ברחובות הרצליה - שם גרה אחותה, כשהיא יחפה, בלי המעיל שלבשה, ללא טלפון, ארנק או מפתחות, מעורפלת, ולא זוכרת דבר ממה שקרה לה בשעות שעברו מהרגע שיצאה מהבר בו בילו. 


"אני לא יודעת איך הגעתי בסוף לבית של אחותי אבל היא מיד לקחה אותי לחדר מיון", היא משחזרת. "כשישבתי בחדר 4 (חדר אקוטי לטיפול ראשוני בנפגעי תקיפה מינית), שאלו אותי אם אני רוצה להגיש תלונה. באותו הרגע בכלל לא זכרתי מה קרה לי. ידעתי שנפגעתי, הייתי פצועה, אבל לא חשבתי שמדובר באותו בחור. אפילו התקשרנו אליו כדי לשאול מה קרה לי. כשהוא אמר שקיימנו יחסי מין בהסכמה נפל לי האסימון".

באותם רגעים לא דמיינה אופיר שהאירוע המטלטל שחוותה יהפוך לרקע למאבק לשינוי חברתי ולקידום חקיקה הנוגעת לאירועי אונס שקרו תחת השפעת סם אונס. "כשהגשתי תלונה האמנתי במשטרה, האמנתי בפרקליטות, האמנתי בבתי המשפט. לא חשבתי שחוץ מלהתמודד עם מה שעבר עליי אני אצטרך להתמודד גם עם המערכת. לצערי גיליתי שבכל השלבים אני לגמרי לבד".

אופיר לא הצליחה להמשיך לשרת בצבא ועקב סגירת התיק מחוסר ראיות היא עברה משבר נפשי חמור שאילץ אותה להתאשפז. בבית החולים עברה טיפול בכתיבה שהוביל אותה לפתוח בלוג בו פרסמה קטעים אישיים שתיארו את הרגשות והמחשבות שלה אך לא פירטו את הסיפור שעבר עליה.

בדיוק שנתיים לאחר המקרה היא החליטה להיחשף. אמה ועורכת דינה כתבו פוסטים שתיארו את מה שעבר עליה ואת המאבק המשפטי והיא שינתה את תמונת הפרופיל שלה לשם הבלוג שכתבה- "הכל רק לא לשתוק". ככל שהפוסטים נהיו ויראליים כך החלו עוד ועוד אנשים לפנות אליה בבקשה לתרום כספים למאבק שלה. תחילה היא ניסתה להסביר שהיא לא זקוקה לתמיכה כלכלית אך בסוף הבינה שיש לה הזדמנות להוביל לשינוי גם מעבר למקרה הפרטי שלה.

אופיר פתחה בקמפיין מימון המונים ובו הצליחה לגייס כמאה ושישים אלף שקלים. היא גיבשה רעיונות ותכניות מסודרות שכולן נגזרות מהמסקנות שהסיקה מהתהליך שעבר עליה, כשהראשונה שבהן היא הצורך בהעלאת המודעות. 


"אני לא ידעתי מספיק, אני אפילו לא פחדתי שמשהו כזה יכול לקרות, בטח שלא על ידי מישהו שמכיר אותי", היא מסבירה, "מי שעוד לא ידעו מספיק זה הסביבה, האנשים בבר, נהג המונית, המשפחה שלי. צריך לעשות שינוי חברתי, צריך שאנשים יהיו ערניים וידעו עד כמה שימוש בסם אונס זה דבר שכיח".


השם שנבחר למאבק שלה- "הכל רק לא לשתוק" נבע מהתחושה של אופיר שלאף אחד לא היה חשוב לשמוע אותה. "היום בישראל אין הרשעות על שימוש בסמי אונס, כי אין דרך להוכיח את השימוש בהם ואף אחד גם לא מנסה", היא טוענת, "לכולם מאוד נוח לסגור תיקים מחוסר ראיות ובוודאי שמאוד נוח לאנוס ולא לתת את הדין. הפתרון לדבר הזה הוא שאני אלך ואשמיע את הסיפור שלי וכמוני עוד ועוד נפגעות"

בשנה שעברה מאז הוקם קמפיין גיוס ההמונים אופיר מעבירה הרצאות על הסיפור שלה בברים ובכל מסגרת שמזמינה אותה. בחודש ינואר האחרון היא ושותפיה למאבק קיימו את חודש המאבק בסמי אונס שלווה בקמפיין ברשתות החברתיות. "אין בי בושה. מבחינתי אונס זה לא 'תקיפה מינית', צריך להוריד את ה'מינית' מהמשוואה, זו אלימות לכל דבר. אם הייתי מגיעה עם עין מדממת למיון כי מישהו נתן לי אגרוף ברחוב אף אחד לא היה חושב להגיד לי שזו תלונת שווא ולאף אחת לא הייתה התלבטות אם להגיש תלונה. ככה צריך להתייחס לזה" היא אומרת.

מרצה ומעלה את המודעות | צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק 'הכל רק לא לשתוק'

ביחד עם עורכי דינה היא עובדת על הגשת בג"צ בקשר לנוהל שליחת דגימות הדם של הנפגעות למעבדה באיטליה ומקדמת שינוי חקיקתי בנוגע לראיות שמצביעות על שימוש בסם אונס. "צריך לעשות פה תיקון. כל דיון בבית משפט סביב מקרה של שימוש בסם אונס נגמר ב-"אין ראיות". צריך לקחת בחשבון ראיות נוספות חוץ משאריות של הסם בדם שכמעט אף פעם לא מוצאים. צריך שיגיע גורם מומחה שיאבחן את המצב הנפשי והפיזי של הנפגעת כבר בחדר 4 ושהאבחנה שלו תשמש כראיה".

לאחרונה הביאה אופיר לארץ ערכות חד-פעמיות לזיהוי סם אונס במשקאות ונאבקת על אישור של המדינה לשימוש בהן כדי שנשים ידעו שהן אמינות. "אני רוצה שבכל בר תהיה אפשרות לקנות ערכה חד-פעמית לבדיקת סם אונס במשקה. זה כנראה לא יהיה קביל בבית משפט אבל לפחות אולי נגדיל במעט את ההרתעה", היא מסבירה.

בנוסף, היא עובדת בשיתוף פעולה עם אפליקציית 'גט-טקסי' במטרה שגם נהגי מוניות ידעו איך נראה אדם תחת השפעת אונס ומה עליהם לעשות כדי לעזור לו. 


"כל בן אדם שאני פגשתי באותו ערב, הברמן, המנקה בשירותים, המאבטח בכניסה או נהג המונית, יכול היה להיות זה שיציל אותי מהמקרה שקרה לי. וזה המסר שחשוב לי להעביר. השאיפה שלי היא שכל האנשים שאנחנו פוגשים בערב של בילוי יעברו הכשרות לזיהוי אדם תחת השפעת סם אונס"


היעד הבא שלה הוא מסע טיפולי בטבע לנשים נפגעות תקיפה מינית. "אנשים חושבים שאם את לא זוכרת שנאנסת ההתמודדות הנפשית שלך לאחר המקרה פחות קשה. גם היום, שלוש שנים אחרי, קשה לי לעכל את מה שקרה לי, לפעמים אני ממש לא מאמינה שזו הייתי אני, שזה הסיפור שלי. קעקעתי על עצמי את התאריך שבו זה קרה ובכל פעם שהתאריך הזה בשנה מגיע אני עדיין לא מאמינה שלמרות שקרה לי הדבר הכי נורא שיש, העולם ממשיך בשלו"

את המאבק אופיר מנהלת יחד עם אמה בליווי עורכי דינה ומשרד תקשורת שלקח אותה תחת חסותו. "אני לא אוהבת להגיד שיצאו דברים טובים מהמקרה שלי, הלוואי שהוא לא היה קורה והלוואי שהמאבק שלי היה מיותר. אבל אני זוכה בעקבות המקרה שלי להמון תמיכה מאנשים מדהימים שנותנים לי תקווה. הייתי ילדה תמימה שגדלה בסביבה עוטפת וערכית".

"כילדה אף פעם לא הרגשתי שמשהו נמנע ממני כי אני אישה, אף פעם לא היה תפקיד שרציתי או מטרה שלא השגתי בגלל שאני אישה. המקרה שלי פתח לי את העיניים. יש לנו הרבה על מה להיאבק- העצמת נשים זה לא משהו שנגמר, אנחנו צריכות להראות אחת לשנייה שאנחנו חזקות, שאנחנו כאן אחת בשביל השנייה ושאף אחד לא יפגע בנו ופשוט ימשיך בחיים שלו".