הטענה הזו שאם מישהו עבר את גיל 30 והוא עדיין לבד- סימן שמשהו לא תקין אצלו, מדהימה אותי כל פעם מחדש, למרות ששמעתי אותה כבר לפחות מיליון פעמים. כל כך הרבה אנשים אומרים שהם מתים למצוא אהבה, אבל בפועל הם בקושי עושים משהו כדי להגשים את החלום שלהם. חלקם מתרצים זאת בכל מיני תירוצים, שאני אישית ממש לא קונה..
מניסיון רב שנים כשדכנית, אני יכולה להעיד שכל כך הרבה אנשים נשארו בזוגיות שלא טובה להם, רק בגלל שהם פחדו להתעמת עם המציאות, לפרק את החבילה ולצאת לדרך חדשה. האם הקשר שלנו נגמר? אני תמיד אומרת שצריך להקשיב לקול הפנימי שלנו. בדרך כלל הוא משמיע לנו בדיוק את מה שאנו צריכים לדעת, הבעיה היא שלא תמיד אנחנו מוכנים להיות קשובים
בתור אמא, גם אני יכולה לומר שזה היה מעצבן אותי אם בת הזוג של הבן שלי הייתה מחליטה על כל דבר ביחסים שלהם. גם אני הייתי שואלת את עצמי אם מדובר בזוגיות בריאה או שהבן שלי הופך להיות סמרטוט. אך יחד עם זאת, אני גם יודעת ומכירה מקרוב שיש מקרים בהם דווקא הצד הנשלט הוא לא קורבן אלא בוחר להיות נשלט, או יותר נכון פאסיבי
עוברים לגור עם בן/בת הזוג? תחשבו על משפחה של זוג הורים עם שני ילדים. כשיש סדר וחוקים וכל אחד יודע מה תפקידו בבית, יש הרבה יותר הרמוניה, אך כשאין תיאום ציפיות, מתחיל להיות בלאגן. לכן כדאי מאוד לעשות ישיבה כמו שעושים במקום העבודה, ולהחליט בצורה מסודרת על התנהלות המגורים המשותפים, ובין היתר חלוקת התפקידים בבית, מי משלם את החשבונות, את מי מזמינים הביתה ומתי וכד'
אחת מהקלישאות הגדולות ביותר בכל הזמנים היא המשפט "בוא/י נישאר ידידים", אבל לא תמיד המשפט הזה מתאים לכולם. השאלה האם להישאר ידידים אחרי פרידה, תלויה בכל מקרה לגופו, אך באופן כללי, אינני בעד. סיימתם קשר? הגיע הזמן לסגור את הפרק הזה בספר החיים שלכם, ולהשקיע את מאמציכם בפתיחת פרק חדש
