עדה הוציאה מתיקיית העור הישנה מכתבים כתובים בכתב יד משורטט להפליא ותמונות בשחור-לבן, שבהן הופיע אביה – גבר גבוה ומרשים, לצד אמה. הוא נולד בלבוב וגדל במשפחה חרדית, בה כל הנשים היו גלוחות ראש. הוא, שלמרות זאת הגיע לארץ ישראל במסגרת "החלוץ" והיה ממקימי היישוב העברי בארץ, היה נוטר במשטרה הבריטית ואפילו היה עם דוד בן גוריון בסג'רה.

כמה ימים לפני כן, לאחר שסיימתי את ההרצאה, ניגשה אליי עדה בהיסוס. למרות שהיא אישה מרשימה ומדברת בשפה רהוטה, חששה להוציא מפיה את המילים. "שנים שיש לי סיפור שאני סוחבת מאז שאני בת שמונה", אמרה ושאלה אם נוכל להיפגש.

הגעתי ליישוב פסטורלי במרכז הארץ, ונכנסתי לבית מוקף עצי פרי ופריחה. עדה פתחה לי את הדלת, וסיפרה סיפור היסטורי, שורשי וכל כך ארץ ישראלי. מסתבר שהיא האחות הצעירה לארבעה בנים, שאחיה הבכור יליד 1933. אמה נפטרה כשהייתה בת שמונה, והיא גדלה עם אביה ואחיה.

פתאום קולה נחלש: "אני זוכרת כילדה ששמעתי שיחה בין מבוגרים שאבא היה נשוי לאישה אחרת לפני שהתחתן עם אימא שלי, ושאפילו היה ילד בסיפור. לאחר שאמא נפטרה, שאלתי דודה מבוגרת מהמשפחה אם באמת אבא היה נשוי לאישה אחרת לפני שהתחתן עם אמא. הדודה התחילה לצעוק עליי ולהטיח בי האשמות שאני מבלבלת את המוח ושאני הוזה. מאז לא הוספתי לשאול, אבל זה לא מרפה ממני, ועכשיו אני מבקשת שתבדקי אם זה נכון".

התקשרתי לעדה, והיא ביקשה שנפגש עוד באותו היום. חשפתי בפניה את המידע, התמונות והתעודה. עדה נאלמה דום, ועיניה התמלאו דמעות. "ידעתי שאני צריכה להקשיב לתחושות הבטן שלי", אמרה בקול. לאחר כשבוע התקשרה אליי עדה ובהתרגשות אמרה: "חבל לי על 60 שנה שהלכו לאיבוד, ושהוא גדל כבן יחיד ולא ידע שיש לו עוד ארבעה אחים"

אני התחלתי לשאול, ושאלתי הרבה. לפתע קפאה במקומה ונזכרה שהייתה נוסעת עם אביה לחיפה, שנכנסו לחדר מדרגות קטן ושאת הדלת פתחה אישה זרה. כל נסיונותיי לגרום לה להיזכר בפרטים נוספים עלו בתוהו. למזלי, הצלחתי לדלות מספר קטן של מסמכים שחשבתי שיהיו לעזר. "כל החקירה תלויה על  זיכרון מעומעם של ילדה בכיתה ד' ופרטים מאוד בסיסיים", חשבתי לעצמי.

למרבה המזל, הניסיון הרב שצברתי במאות תיקים שטיפלתי איפשר לי לדעת מהיכן להתחיל, וכך ידעתי איפה לחפש ומה בעצם לחפש. מצד אחד, היה צורך בעבודה סזיפית, אך מצד שני הרבה מאוד יצירתיות ויכולת אלתור. חיפשתי, אימתי מאות נתונים, ודפדפתי בהרבה מאוד מסמכים.

לאחר כחודש – בינגו! הצלחתי לאתר תעודה – בקשה לסדור נישואין ברבנות בחיפה משנת תר"צ. על גבי התעודה היו רשומים אביה ואישה נוספת, שמשלח ידה רשום אחות רחמניה. התברר שהיא נפטרה ושיש לה בן יחיד, יליד 1931. מצאתי את אחיה של עדה!  

התקשרתי לעדה, והיא ביקשה שנפגש עוד באותו היום. חשפתי בפניה את המידע, התמונות והתעודה. עדה נאלמה דום, ועיניה התמלאו דמעות. "ידעתי שאני צריכה להקשיב לתחושות הבטן שלי", אמרה בקול. לאחר כשבוע התקשרה אליי עדה ובהתרגשות אמרה: "חבל לי על 60 שנה שהלכו לאיבוד, ושהוא גדל כבן יחיד ולא ידע שיש לו עוד ארבעה אחים. תודה לך, קיבלתי מתנה".