"אז את רוסייה?", הוא שאל אותי. "אוקראינית" השבתי לו. "אנט ממש לא נשמע שם רוסי", הוא תהה. "עליתי מאודסה, לא עם השם הזה אלא עם שם אחר", סיפרתי לו. "עליתי לארץ בתור יורי ונשארתי יורי, אבל היום החבר'ה קוראים לי גם יורם", חייך יורי ועיניו הכחולות צחקו. "אין לך מבטא. את בכלל יודעת רוסית?", "כן", עניתי, "אני מדברת רוסית שוטפת". "נו, טוב", ענה יורי, "אני לא בטוח שנצטרך כאן רוסית אבל אף פעם זה לא יזיק".
יורי עלה מלנינגראד (סנט פטסבורג) בשנת 1972 ישר לרמת גן – בלי שפה ובלי כסף: הוא, אמא, אבא וסבתא. הם עלו לארץ מסיבות אידיאולוגיות. "האמנו שכאן זה המקום של היהודים. לא שהיה לנו רע ברוסיה, ולמען האמת חיינו שם לא רע, אבל המחשבה קיננה בליבם של הוריי מאז שאני זוכר את עצמי, עד שזה קרה. אבל לא האמנו שזה יהיה כל כך קשה", הוא סיפר בגילוי לב. יורי זכר שאביו, שהיה איש משכיל עם תארים אקדמיים, עבד בשתי עבודות ולקח כמעט כל דבר – רק כדי לפרנס את משפחתו. הוריו של יורי לא ויתרו לו על לימודים באולפן, ומבחינתם הוא היה מוכרח ללמוד את השפה כדי להסתדר בארץ החדשה.
יורי היה רק בן חמש, בלי שפה, ילד רזה ונמוך עם עיניים כחולות ותלתלים בלונדיניים גדולים. באף תמונת ילדות הוא לא צולם כשהוא מחייך. "אני בן יחיד והוריי לא הצליחו להביא ילד נוסף. לא היו לי אח או אחות להישען עליהם, או מישהו שידבר את השפה שלי ישחק איתי ויבין אותי. הרגשתי מאוד בודד, בקושי יצאתי מהבית, הלכתי לאולפן ואחר כך מיד לגן עם 35 ילדים ברמת גן".
יורי בקושי הבין חצי מהדברים שדיברו איתו הילדים בגן, שפעמים רבות היו לועגים לו – עד שהגיע יפתח. יפתח היה ילד צבר שגר ברחוב הרואה, ממש לא רחוק ממנו. הוא היה ילד יפה עם עיניים גדולות וחומות, ילד שאי אפשר להתעלם ממנו. "היינו בחצר והכדור התגלגל אליי. הילדים התחילו לצעוק עליי ולקלל שאחזיר את הכדור. אני לא ממש הבנתי את כל המילים וקפאתי במקום. יפתח קלט את הסיטואציה, הגיע למקום והחזיר את הכדור. הוא אמר לילדים שאם עוד פעם מישהו מקלל אותי, יש לו עסק איתו".
יפתח לקח את יורי תחת חסותו, ושניהם הפכו לחברים הכי טובים. אי אפשר היה להפריד ביניהם, במיוחד אחרי שעות הלימודים. מכיוון שגם ליפתח לא היו אחים, הם ממש הפכו למשפחה. יפתח ממש הציל ליורי את הילדות, שמבחינתו נחלקה לשניים: לפני ההיכרות שלו איתו ולאחריה. מילד אומלל הוא הפך להיות אחד מכולם. "היו משתפים אותי כמו כולם וכבר לא הרגשתי חריג. כולם אפילו התעלמו מהשגיאות שלי, הפכו אותן לבדיחות עד שהן נעלמו לחלוטין".
התחלתי בחיפושים שהתמקדו ברמת גן. יורי זכר את שם הגננת ענת ושהגן היה בקצה הרחוב. חיפשתי אנשים שגרו בסמוך לגן באותן שנים, אך בשל העובדה שחלפו יותר מ-40 שנה לא כל האנשים זכרו וחלק מההורים של הילדים מהגן כבר לא היו בין החיים. העובדה שיפתח היה בן יחיד הקשתה גם כן על החיפושים. לאחר שיחות רבות וביקורים במקום, הצלחתי להגיע למידע אודות הוריו של יפתח
אחרי שלוש שנים עברה משפחתו של יורי לנתניה. בשנות ה-70 נושא הטלפונים היו מאוד בעייתי, ולכן הקשר ביניהם נותק. במשך כל השנים – ובעיקר מאז שהחל להקים משפחה וילדיו למדו בגן – חשב יורי על יפתח ועל מה שנהיה ממנו. הוא כמובן ניסה לחפש אותו בפייסבוק, אך ללא הועיל. הוא אפילו הלך לרחוב שבו בעבר גר יפתח וגם לגן, שכבר לא היה קיים, אבל לא הצליח לאתר אותו. "אני רוצה בעיקר להגיד ליפתח תודה על כך שהחזיר לי את הילדות ואת החיוך. אולי בשבילו זה היה דבר קטן, אבל לי הוא שינה את החיים. מעניין אותי לדעת לאן הוא התגלגל".
התחלתי בחיפושים שהתמקדו ברמת גן. יורי זכר את שם הגננת ענת ושהגן היה בקצה הרחוב. חיפשתי אנשים שגרו בסמוך לגן באותן שנים, אך בשל העובדה שחלפו יותר מ-40 שנה לא כל האנשים זכרו וחלק מההורים של הילדים מהגן כבר לא היו בין החיים. העובדה שיפתח היה בן יחיד הקשתה גם כן על החיפושים. לאחר שיחות רבות וביקורים במקום, הצלחתי להגיע למידע אודות הוריו של יפתח.
הוריו של יפתח זכרו את יורי ומאוד שמחו על השיחה בינינו. הם סיפרו בעצב כי "לצערנו יפתח נפטר לפני משפר חודשים ממחלה קשה. יש לו בן ובת שאימץ יחד עם בן זוגו". בישרתי את הבשורה המרה ליורי, שכאב מאוד על כך שהמתין כל השנים ולא ניסה לפני כן לחפש את יפתח. הוריו של יפתח מאוד רצו להיפגש איתו, כמו גם יוסי, בן זוגו של יפתח. "בוודאי שאנחנו זוכרים אותך", אמרו ליורי הוריו של יפתח כאשר נפגש איתם בקרית קרניצי. "היית כמו בן בית אצלנו, והרגשנו שאתה חלק מהמשפחה. אנחנו יודעים שכך גם הרגיש יפתח".
הדלת נפתחה, ויוסי נכנס עם בן ובת. אי אפשר היה לפספס את התלתלים הבלונדיים ועיניו הכחולות של הבן. "תכיר" אמר יוסי, "הילדים שלי ושל יפתח". כאן כבר יורי לא הצליח לעצור דמעותיו. "אני לא מאמין. הבן שלך נראה בדיוק כמו שאני נראיתי כשהכרתי את יפתח".
