כשבקבוצת החברים שלי קוראים לי "רוסי" או "רוסיה" הם בטוחים שזה מצחיק אותי. הם בטוחים שאני לא נפגע מזה, שהתרגלתי ובעיקר שלא מדובר בגזענות אלא בתיאור של האופי שלי. גם כשהערתי להם מספר פעמים שאין זה נעים להיקרא בשם העדה שלך בכל פעם שאתה מועד, או עושה מעשה מגוחך הם לא הגיבו והמשיכו בשלהם. ולא, הם לא חברים רעים, אני מאוד אוהב את חברים שלי. הם פשוט לא מצליחים להבין שזה פגע בי.
בגיל קטן, עוד בתקופת היסודי, פחדתי לספר לאנשים שאני רוסי. רציתי לשמור עובדה זו לעצמי עד לרגע בו באמת אכיר אותם, עד לרגע בו הידיעה הזו עליי לא תפריע להם. סיפור מצחיק ועצוב שמסופר רבות במשפחתי הוא על הדרך בה אחותי סיפרה לחברי כיתתה כי היא מרוקאית ולא חשפה את זהותה הרוסית בפניהם במשך כמעט שנה. אנחנו צוחקים על זה בינינו לבין עצמנו אך למעשה הדברים האלה מתארים מצב עגום. מצב של חוסר קבלה של האחר בחברה בה אנו חיים.
אנשים סבורים באמת ובתמים שמתוקף היותנו רוסים אנחנו חייבים לנגן בפסנתר, להיות אלופי שחמט, ולהתלבש בלבוש קל, כי הרי התרגלנו לקור השורר ערבות סיביר. אני זוכר את הפרצופים של חבריי כששמעו לראשונה את המבטא הרוסי, הכלל לא כבד, של בני משפחתי.
פרצופים מופתעים ומזלזלים הופנו כלפיי עד כדי כאב. אני מעלה בראשי את הדרך בה אנשים ברחוב מדברים אל סבא וסבתא שלי, שהעברית שלהם לא כל כך משופשפת, ממש כמו שמדברים לילד בן שלוש שנים. לפיכך, גזענות נגד רוסים קיימת, גם בחברה הבועתית של מודיעין בה אני חי היום.
"לאחרונה, בעקבות תהליך במסגרתו הכרתי יותר ויותר את הזהות שלי ואת השורשים שלי הבנתי שחלה עליי החובה להזדהות עם התרבות הרוסית שלי איתה הם מזדהים. חלה עליי החובה לזכור את השפה, לחגוג מדי פעם את החגים ולצפות מפעם לפעם בטלוויזיה הרוסית. על מנת שהעלייה של משפחתי ארצה תהיה שווה את המאמץ הרב אותו השקענו אני חייב להיות גאה ברוסיות שלי"
משפחתי עלתה מרוסיה, היישר מבירת סיביר הקרה נובוסיבירסק, בראשית שנות ה- 90. שני הוריי עלו ארצה עם שתי בנותיהם, אחיותיי, ובשנת 1998 הביאו אותי לעולם וקראו לי על שם סבא רבא שלי, מיכאל. בעוד שבני הדור של הוריי הסתגלו לארץ, מצאו עבודות רווחיות יחסית בזכות השכלתם ולמדו את השפה העברית, לבני הדור של סבא וסבתא שלי זה היה קשה הרבה יותר.
עד היום, אין הם דוברים לגמרי את השפה העברית ואין הם מרגישים שייכים לגמרי לחברה הישראלית ולתרבותה. אנחנו, נכדיהם וההורים שלי, בניהם, הם אלה שמשייכים אותם למדינה. אנחנו גם מהווים את המניע העיקרי שלהם לעזוב את הנוחות בארץ ביתם ולעלות ארצה.
לאחרונה, בעקבות תהליך במסגרתו הכרתי יותר ויותר את הזהות שלי ואת השורשים שלי הבנתי שחלה עליי החובה להזדהות עם התרבות הרוסית שלי איתה הם מזדהים. חלה עליי החובה לזכור את השפה, לחגוג מדי פעם את החגים ולצפות מפעם לפעם בטלוויזיה הרוסית. על מנת שהעלייה של משפחתי ארצה תהיה שווה את המאמץ הרב אותו השקענו אני חייב להיות גאה ברוסיות שלי.
"אני גם רוצה להראות, שאפילו במודיעין הבועתית גזענות עדיין קיימת אל מול כל מוצא ועדה; רוסים, אתיופים, מזרחים, ספרדים ואשכנזים. אני מבקש מאיתנו לנסות ולמגר את התופעה הדוחה והלא נעימה הזו. בכל מקרה, הדבר הנורא ביותר לעשות הוא להכחיש את קיומה. גזענות כנגד עדות עדיין קיימת בישראל"
מתוקף הגאווה הזו, הקמתי בשנותיי האחרונות בתיכון שני פרויקטים חברתיים הנותנים מענה מסוים לצורך של הרוסים להרגיש שייכים לחברה הישראלי, אחד מהם הוא מועדון השחמט העירוני, שימשיך לפעול גם בשנה הבאה.
לא כתבתי את הטור הזה על מנת שתרחמו עליי ועל שאר העולים מברית המועצות ודורות ההמשך שלהם. כתבתי את זה משתי סיבות עיקריות; האחת קשורה לבני גילי דוברי הרוסית. אני מפציר בכם לחקור את השורשים הרוסיים שלנו ואת התרבות המרתקת הזו. אני מפציר בכם (אם אתם עדיין לא מרגישים ככה) להרגיש גאים ברוסיות שלכם ולנפנף בה בכל מקום שרק תוכלו. הסיבה השנייה קשורה לכלל הקוראים שאינם דוברי רוסית, ביניהם גם חבריי היקרים. "יא רוסי" אינו כינוי גנאי. אנא נסו לא להשתמש בו בהקשרים שליליים.
אני גם רוצה להראות, שאפילו במודיעין הבועתית גזענות עדיין קיימת אל מול כל מוצא ועדה; רוסים, אתיופים, מזרחים, ספרדים ואשכנזים. אני מבקש מאיתנו לנסות ולמגר את התופעה הדוחה והלא נעימה הזו. בכל מקרה, הדבר הנורא ביותר לעשות הוא להכחיש את קיומה. גזענות כנגד עדות עדיין קיימת בישראל.